חשבתי שאני יצליח...

חשבתי שיעברו הימים ואני ישכח...

חשבתי שאם אתפוס מרחק, נפשי ופיזי כאחד אז לא אחשוב עליו יותר..

אבל זה לא עובד!

מי שיקר ואמר שזה עובד?

הימים עוברים והדבר היחיד שגובר אצלי זה הגעגוע אליו.

נכנסת ךחדר הריק שלי ונשכבת על מיטה זוגית גדולה עם סדינים לבנים שאמורים לתת הרגשה של נקי ורגוע,

אבל במקום זה הכל מרגיש לי בלאגן אחד גדול...

הוא לא כאן! למה הוא לא כאן? 

למה הוא לא לצידי במיטה הזוגית הגדולה הזאת?

היא בטוח לא נועדה רק בשבילי... מתגעגעת לשמוע את הפעימות לב המהירות שלו בלילה. ואת הנשימות הכבדות שלו..

מתגעגעת לזה שאי אפשר להעיר אותו משינה לא משנה מה!

מתגעגעת לקפה שהוא היה מכין לי בבוקר בכוס הלבנה הגדולה עם העלה הירוק של הגראס.

מתגעגעת למאפרה החומה שלו עם הפסל של הפיל.. מתגעגעת לטעם שלו במוזיקה.. מתגעגעת לזה שהיינו קובעים שעה שצריך לקום בה,

וכמובן שהוא לא מתעורר משעון מעורר.. ולי? לי לא בא שהזמן איתו ייגמר..

מתגעגעת לזה שהייתי שוכחת אצלו בכוונה חולצה רק כדי שתהיה לי סיבה לחזור...

מתגעגעת למרלבורו האדום שלו שהיה מונח באופן קבוע על עדן החלון... 

מתגעגעת לזה שהייתי מחבקת אותך הכי חזק שיכולתי... רק שזה לא היה הדדי... מתגעגעת לשיחות המפגרות שלנו על שטויות..

מתגעגעת לזה שהיית מנסה לגרום לי לקנא ואז שואל למה אני כלכך נפגעת כאילו אתה לא יודע שאני מאוהבת בך עד מעל הראש.

אני הכי מתגעגעת למי שהיית בהתחלה. לארוחות בוקר למיטה, לפתקים הקטנים על השידה. לכינויי חיבה שלך,

למבט שהיית מסתכל עליי, למקלחות המשותפות.. למשפטים היפים שלך שהיו קצת קיטשיים..

איך מלהיות הכל הפכתי לכלום?

חשבתי שאני יצליח...

חשבתי שיעברו הימים ואני ישכח...

חשבתי שאם אתפוס מרחק, נפשי ופיזי כאחד אז לא אחשוב עליו יותר..

אבל זה לא עובד!

מי שיקר ואמר שזה עובד?

כן, אתה דפוק..

כן, אתה גם מתוסבך..

דווקא בגלל זה התאהבתי בך..

אתה הדפוק והמתוסבך שלי! טוב.. לא כלכך שלי..

הלוואי והיית... התאהבתי בך ממבט ראשוני ולא משנה כמה רע היית כלפיי,

התאהבתי בך יותר ויותר מיום ליום... ראיתי באכזריות שלך משהו אחר.. שינית לי את כל התפיסת עולם..

הכל מעוות פתאום. רע נראה לי טוב. קמצן נראה לי נדיב. שנאה נראית לי אהבה. אכזריות נראית לי דאגה. זלזול נראה לי כבוד.

אז בגללך.

כן, כן.. בגללך.

בגללך אני מרשה לאנשים לזלזל בי ולחשוב שהם עוד מכבדים. 

ובגללך אני מרשה לאנשים להתאכזר אליי ולחשוב שהם עוד דואגים. 

ובגללך אני מתבלבלת בין אהבה לשנאה וכנראה בגלל זה אני עדיין כלכך מטומטמת כדי להמשיך להיות מאוהבת בך עד מעל הראש.

בגלל זה אני באה אליך על 4 כל פעם שאתה קורא לי לבוא. וכשאתה אומר לי ללכת אני משתפת פעולה, עושה כאילו לא אכפת לי,

כאילו יש לי לאן ללכת. והולכת.

אתה רומז את זה בעדין כזה כאילו מפחד לפגוע אבל אתה לא. לא אכפת לך לפגוע. אתה בן אדם כזה.

חסר רגשות, חסר אמפתיה. אחד שאוהב את עצמו ודי. ואפילו בזה אני לא בטוחה.

נכנסתי לזה מהתחלה כי ראיתי בך משהו שבור. משהו ריקני כזה שצריך למלא, משהו מקולקל שצריך לתקן.

סיקרנת אותי כלכך. הייתי צמאה לדעת עליך עוד ועוד ועוד... עד היום... 

לדעת מה אתה אוהב ומה אתה שונא כדי שאדע להזהר לא לעשות טעות מצד אחד ושאדע איך לגרום לך אושר מצד שני..

אני לא מושלמת. אבל על פי "ספר החוקים" שלך הייתי הכי מושלמת שיכולתי. עשיתי הכל כמו שאתה אוהב. כמו שאתה רוצה. כמו שכתוב אצלך ב"ספר"!שום דבר לא התנהל כמו שהתחננתי שהתנהל..... 

מה שרצית, ככה היה. ואיפשהו נהנתי מזה. רק רציתי להעלות לך חיוך. 

היו לילות שלמים שלא נרדמתי, רק חיכיתי להודעה ממך שקוראת לי לבוא. למה לא שלחתי הודעה בעצמי?

כי זה לא הולך ככה. מה שהוא אומר ככה יהיה. זה "ספר החוקים" שלו.

חיכיתי לילות כל גבי לילות.. ישנה שעתיים בלחץ.. רק מחכה שתואיל בטובך להזכר בי, אולי להתגעגע אליי קצת..

אתה שונא לישון לבד. תמיד אהבת לישון עם מישהו. אולי אתה לא קורא לי כי מישהי אחרת ישנה בצד שלי.. 

אבל בסוף זה קורה... וכמה שזה יקח זה יקח. ימים. שבועות. חודשים. בסוף אתה מתקשר ואומר לי לבוא..

ואז כל העצב שהיה נעלם וחיוך ענק עולה על הפנים ואני מתלבשת הכי יפה שלי ומתאפרת הכי יפה שלי ושמה אתה הבושם הכי טוב שלי.

והכל בשבילך....

אני לוקחת ספיישל עד אליך כדי לא לבזבז זמן איתך וכל הדרך חופרת לנהג מונית אם הכל מתוקתק..

אם הבושם מתוק, כמו שאתה אוהב..

ואם האיפור עדין, כמו שאתה אוהב.. 

ואם החיוך ענק, כמו שלא אכפת לך בכלל..

וכל הנסיעה הלב שלי דופק ודופק ודופק והוא לא נרגע. עד הרגע שבו אני מגיעה לבית שלך דופקת בדלת, אתה פותח,

ואני קופצת עליך וכורכת סביבך את הרגליים האלה שאתה כלכך אוהב ואני מחבקת אותך הכי חזק שלי ומסתכלת עליך במבט של

"כלכך חיכיתי לזה!" ואני נכנסת לחדר שלך שהוא כבר כלכך מוכר לי.. ולרוב חברים שלך נמצאים שגם הם, כלכך מוכרים לי כבר..

ואני בטוחה שהם רואים כמה אהבה יש לי כלפיך וכמה אתה לא מחזיר לי אותה בחזרה..

אני רואה אתה המבטים שלהם, מבטים של רחמים.. מבטים שאומרים לי אל תיכנסי לי. תבאחי כל עוד את יכולה. הוא לא הבחור בשבילך.

הוא רק יוריד אותך איתו למטה.. אבל אני מתכחשת. כלכך טוב לי בחברתו למרות שכלכך רע לי בחברתו שאני לא מוכנה לוותר.

אולי יופ אחד... כן.. אולי יום אחד הוא יבין.. אולי.. רק אולי אמרתי..

אולי מתישהו תנשק אותי כמו שנישקת בעבר, בתשוקה מטורפת כזאת נשיקה שעושה צמרמורות בכל הגוף וזרמים מטורפים מלמטה למעלה.

הדבר הראשון שעולה לי לראש כשאני איתך לבד מסתכלת לך בעיניים זה כמה בא לי לעשות איתך אהבה.

קשה, אכזרית, מהירה וכואבת אבל אהבה.

אבל אתה לא.. אתה לא רואה בזה אהבה, אתה לא רואה בשום דבר שקשור אליי אהבה. אז למה אני עוד פה ???

למה אתה ממשיך לקרוא לי כל פעם כשאתה קצת בודד? כל פעם שלא מתחשק לך לישון לבד? כל פעם שאני קצת בוכה ואתה כאילו מרחם? 

כמה עוד אני יכולה להרגיש את המחנק הזה בגרון? את הדמעות הכבדות האלה שזולגות על הלחי אבל מעבירות צמרמורות קרות כאלה

בכל הגוף, צמרמורות מהסוג הפחות טוב.. כמו אלף סכינים... והמבט העצוב בעיניים שכבר הפך לקבוע..

החוסר שינה הזה ממחשבות עליך. אז אני צריכה למצוא את הכוח האחרון שנשאר בי ולהגיד לך אחת ולתמיד...

והפעם גם לעמוד בזה. אתה הדבר שאני הכי רוצה בעולם! אבל עכשיו, זאת פעם אחרונה שארד על 4 בשבילך....

פה זה נגמר. והפעם לתמיד.

אז הנה אני... 

יושבת בבית קפה קטן בשדרות וושניגטון תל אביב..

אחרי יומיים שלושה ללא אוכל..

ואחרי יומיים שלושה של חוסר שינה. אבל זה רק יומיים שלושה..

אז אני יושבת שם ומספרת לו הכל.. מרשה לדמעות לזלוג.. מרשה לעצמי להגיד הכל, ללא פילטר.

מספרת לו על היומיים שלושה האחרונים, רגעי השפל, הפחד, הניצול, האימה, החושך, הלבד, החוסר ביטחון...

הרצון העז הזה שמישהו יציל אותי מעצמי! הרגשה זרה בגוף שהוא שלי.

אבל.. הוא כנראה לא יבין, הוא לא היה שם...הוא לא היה איתי ביומיים שלושה האחרונים.. 

אז אנחנו יודבים שם בבית הקפה הקטן בשדרות וושינגטון תל אביב והוא מזמין לי נודלס מוקפץ ומיץ תפוזים סחוט..

ואני משתדלת לאגור בתוכי כל מה שניתן להכיל. הריקנות השתלטה עליי.. 

משהו באמצע עוצא בעדי, רצה לשירותים להקיא את כל המעט שהצלחתי לאגור בתוכי. 

מרגישה שוב ריקה, מלוכלכלת, פגיעה.. חוזרת לשולחן, הוא מדבר בפלאפון. אני מסתכלת מבעד לחלון

ורואה אישה מבוגרת יושבת על ספסל. היא הוציאה מנה חמה והתחילה לאכול אותה בתאווה,

כאילו כל ביס הוא האחרון. ומיד קלטתי כמה זה לא מספק אותה, כמה היא משתוקקת לעוד. ואז חשבתי לעצמי, 

אולי גם היא מרגישה ריקה כלכך מבפנים שבא לה לאכור הכל בתוכה רק כדי למלא חלל ריק? 

היא יושבת שם ומתענגת על הטעם הלא מוצלח של המנה חמה, מסתכלת על התחתית הריקה של המנה ומבטה נפל..

היא הניחה את המנה על הספסל וישבה בחוסר מעש, שקעה בריקנות כזאת שכמעט והיה ניתן לחוש במגע...

הסתכלתי על הנודלס המוקפץ שלי ועל כוס מיץ התפוזים שלי והרגשתי את הבטן אוכלת את עצמה. 

הבטתי שוב באישה על הספסל המבטים שלנו נקלעו לשניה. המבט שלה בעיני העביר בי צמרמורת שלא חשתי מעולם.

היא כאילו זעקה לעזרה!

ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם היא שבעה מהמנה, היא הנידה ראשה לשלילה.

נכנסתי לבית הקפה הקטן, לקחתי את כוס מיץ התפוזים שלי ואת הנודלס המוקפץ שלי והנחתי בידיה..

היא הרימה את ראשנה המושפל כלפי מטה והסתכלה ישירות לעיני.. המבט האסיר תודה הזה מילא אותי יותר 

מהנודלס המוקפץ ומכוס מיץ התפוזים. האישה על הספסל, שכנראה שנים חיה עליו, שכנראה שנים אוכלת מנה חמה פעם ביום,

האישה הזאת שלא יצא ממנה שום דבר שאף איש ברחוב לא מכיר בה.

דווקא היא! דווקא היא יכלה להבין מה עברתי ביומיים שלושה האחרונים. ודווקא היא הצליחה למלא הריק שנוצר בי ביומיים שלושה האחרונים..

אולי יותר...... וכל הכאב כמעט והתפוגג לגמרי באותה שניה, הרגשתי את ליבי מתנקה מכל אשמה, הרגשתי אור, תקווה..

החיוך הקטן החליף את הדמעות וכל מה שנותר זה לשכוח...

לשכוח את היומיים שלושה האחרונים... אבל זה רק יומיים שלושה...

אולי יותר..