גם לכם יש את הרגעים האלה שאתם פשוט צריכים לכתוב? 

לא משנה מה זה, העיקר לכתוב, לתת למילים לזרום על הדף. 

מהידיים שלכם אל המקלדת. וזה עושה טוב רק לראות אותם שם. לא משנה שזה בלבולי מוח. 

לא משנה שהן לא באמת מבטאות רעיון נעלה כלשהו, אבל הן פשוט שם. 

מתבוננות בכם, מהיכן שלא יהיו כתובות. מחזירות לכם מבט מתגרה. מתחננות שתקרא אותן, או תחבר אליהן עוד אותיות. 

עוד מילים בלי משמעות עמוקה כלשהי. 

הרגע זה קרה לי. המילים האלו, גיבוב של אותיות שיצרו משפטים שמדברות על המשמעות של המשפטים, כנראה נכתבו מבדידות. 

אתה בודד, וכל מה שיש לך זה מילים על דף (או מסך אלקטרוני, אין צורך להיות קטנוניים). 

זה כל מה שיש לי כרגע. 

וכל המחשבות האלו בראש שלי, שלא נותנות לי אפילו רגע אחד לנשום אוויר, פשוט מגיעות אחת אחרי השניה, ושוב ושוב, ולא מפסיקות...

זה שיגע אותי.

שמעתי לא מזמן הרצאה של מישהו ביוטיוב, (הערוץ שלו נקרא actualized.org, מאוד מומלץ למי שרוצה לשפר לעצמו את החיים) והוא תיאר את המוח שלנו (את התיאור הזה שמע ממקור אחר) כמו קוף. קוף שתוי ושיכור לחלוטין, שמנסה לנהל לנו את החיים.

וכל המחשבות האלו, בתוך הראש שלי, מתרוצצות וחולפות שוב ושוב. ותמונות. ומילים. וזה מחרפן. כאילו הקוף לא שתוי, אלא על סמי מרץ שמטריפות אותו.

על מה אני חושב?

ובכן, יפתיע מישהו אם אגיד שעל בחורה?

אני יודע שאני צריך לשכוח ממנה, כמו שהיא שכחה מהקיום שלי. ושהיא לא שווה אפילו מחשבה נוספת.

אבל הכאב.

והבדידות.

והפנים שלה, גאד הפנים שלה.

זה לא נמחק לי מהראש. כאילו מישהו צרב אותן שם, ביחד עם כל הזכרונות הכי טובים שהיו לנו יחד.

ואני צריך לשכוח את זה.

אבל אני לא מצליח.

והעיניים שלה.

מופיעות שוב ושוב בעיני רוחי, גוררות אותי לתהום של הרהורים ובהייה באויר הריק.

כי היא כבר לא פה.

ואני צריך לשכוח ממנה כמו שהיא שכחה ממני.

אבל רק המילים שכתובות על הדף מארחות לי לחברה.

ומתגרות בי.

איפה היא? זה רק אנחנו עכשיו. 

וכל השאלות הללו שמגיעות שוב ושוב, וחוזרות על עצמן כמו מנטרה אינסופית וגורמות לך לתסכול, ולעצבים, ואז אתה מנסה לנשום עמוק כדי להרגע, ואתה מנקה את הראש, וכל המחשבות... 

הן פשוט לא עוזבות אותך. 

הן חוזרות. 

מתגרות בך כמו המילים על הדף. 

קדימה, נסה למחוק אותנו. נסה לא לחשוב עלינו. 

אבל אתה לא יכול. ואתה חושב על הפנים שלה. ואז על העיניים העמוקות המהממות. ועל השפתיים הרכות שלה. ועל הגוף שהתאים את עצמו בדיוק אליך. על הצחוק הרך והמתנגן. על הריח המדהים שלה. ועל האהבה שהיא נתנה לך.

והגעגוע מציף אותך, בדיוק כמו שהמילים זורמות מהאצבעות אל הדף.

והכאב. מדקרת כאב חדה של ריקנות, של חור ענקי שגדל בדיוק במקום בו פעם בעבר ליבך. אותו לב שנתת לה. שהיא קרעה לחתיכות דקות ופיזרה אותן.

אז כן, אני יודע שאני צריך לשכוח. 

ולהמשיך. 

אבל זה כל כך קשה, ולפעמים לא רואים את התקווה באופק. כי היא הרבה אחריו. וצריך סבלנות, ולחכות לרגע הנכון. 

ולפנות את אותו המקום בו פעם היה הלב כדי שמישהי חדשה תוכל להכנס אליו. 

"יום אחד תקום, ויכאב לך פחות." (ידידה שלי, ימית) 

בינתיים אני מחכה ליום הזה, ולמרות כל מה שכתבתי פה אני משתדל להיות אופטימי, ולחייך ביום-יום. כי מה שווה היום שלי אם אבזבז את כולו במחשבות עליה? 

לזכור את העבר אבל לחיות את ההווה ולחשוב על העתיד.

וזה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות.  

~שלכם, לב קפוא. 

להרבה אנשים יש מוטו כלשהו בחיים, או משפטים חכמים שהם אוהבים לצטט. 

לאחרונה התאהבתי במשפט, מוטו, ממש ממש חזק לפי דעתי, ואפילו כתבתי אותו במסך הפתיחה בפלאפון שלי. 

YOLO. 

You Only Live Once. 

אתה חי רק פעם אחת. 

המשפט הזה בשבילי כרגע הוא הכל בחיים. 

הוא מעודד אותי לעשות תמיד את הכי טוב שאני יכול, למצות מכל סיטואציה את הדברים הטובים והכייפים. 

להיות אדם טוב, ליהנות, לצאת לבלות, להכיר אנשים חדשים ולאהוב. 

יש שיר של AVICII שמאוד מסתדר לי עם המוטו הזה. השיר נקרא The Nights, והוא מספר על ילד שאבא שלו אומר לו בילדותו: 

"יום אחד אתה תעזוב את העולם הזה, אז תחייה חיים שתוכל לזכור." 

אני מזדהה מאוד עם המשפט הזה, ואני מתכוון לנצל את המיץ של החיים.

לנסות להגשים את החלומות שלי, את השאיפות שלי, ולחיות חיים שראוי לזכור. 

אחרת, בשביל מה אנחנו פה? 

אני שואל את עצמי את השאלה הזאת הרבה בזמן האחרון. אפשר לומר שאני יוצא בשאלה. אני בא ממשפחה מאוד דתית, ולאט לאט התחלתי לפקפק. 

לשאול שאלות. 

לחקור. 

להתעניין. 

אני יצור סקרן מטבעי. 

לא אהבתי את התשובות שקיבלתי, ויום אחד פשוט שמתי זין על כל הערכים שניסו להטביע בי כשהייתי קטן, ופתחתי את הפלאפון בשבת. 

נחשו מה? 

לא קרה לי כלום וזה היה ממש כיף, משחרר, חופשי. 

עם ההרגשה הזאת הבנתי כמה אני מפספס בחיים בגלל הדת הארורה שהגבילה אותי. 

לקום בשעות מסויימות להתפלל, כל הדברים שאסור לעשות בשבת או בחג, כל המצוות שצריך לזכור לקיים...

כל זה נעלם. 

הייתי חופשי. 

אני מאוד מכבד אנשים שבוחרים ללכת בדרך הזאת, או בכל דרך דתית אחרת, אבל אני חושב שאת הדרך שלי לבינתיים בחרתי. 

הרבה אנשים סביבי היו מופתעים, כמובן. אבל התמודדתי, שרדתי. והנה אני כאן. 

עושה מה שבאלי בערך. 

מנצל את החיים שלי. 

חופשי. 

אז למה אנחנו פה? אני שואל את עצמי.

אני בטוח שלכל אחד יש אידאולוגיה אחרת, או דרך חיים מסויימת שאיתה הוא בחר ללכת. 

אני מאוד מתעניין בזה, ושאלתי הרבה אנשים מה המשמעות שלהם בחיים. 

אני טיפוס 7, זה בעצם אומר שכל המהות שלי, כל האידאולוגיה שלי מושתתת על הנאה וכיף. וזה מה שאני מחפש. 

אני דיי חושב שזה מה שמגדיר אותי. 

אני רוצה ליהנות, והדת הגבילה אותי מאוד. לקחה ממני את כל ההנאות הפשוטות בחיים. 

ללכת לים בשבת, לראות סרטים, לנגן או לצייר בשבת. כי בערך כל מה שאפשר לעשות זה לנוח על ספה ולקרוא ספר. 

אל תבינו אותי לא נכון, אני נהנה לקרוא ספרים, אבל לפעמים לא מתחשק לי דווקא על ספרים. ואת כל שאר הדברים אי אפשר לעשות... 

אז בחרתי בחופש. 

בדרך שלי בחיים. 

ואני מקווה שגם אתם, תבחרו את הדרך שהכי מתאימה לכם, ותנצלו את החיים עד הסוף. 

~שלכם, לב קפוא. 

מה הוא כאב? 

ובכן, התשובה לכך ברורה לנו כשמש אבל גם מטושטשת כמו מים עם אדוות.

כי כאב, כמו כל רגש, הוא דבר שמשתנה מאדם לאדם בדרגה שונה. במקרים שונים.

באופן שאף פעם לא יהיה דומה לאדם אחר, אלא רק מספיק קרוב. 

אני פותח את הבלוג הזה שיהיה כמו דלת, גם לחיים הכואבים שלי, וגם לחיים השמחים שלי. 

לכולנו יש משני המצבים האלו, משני הרגשות הללו.

אני משתדל להיות אדם שמח, אופטימי ואנרגטי. לפעמים זה לא מצליח. לפעמים כן.

אני מקווה שהמקום הזה יהיה כמו מסננת.

אני אשפוך את הכאב, כמו מים, ורק האושר יישאר אצלי, כי הכאב יהיה במקום אחר.

במקום שאני אוכל לראות אותו, לזכור אותו, אבל גם להתנתק ממנו.  

המקום הזה ישמש כמו מראה ללב שלי, למחשבות שלי, לרגשות שלי.

אולי לא באופן ישיר, ואולי לא באופן אמיתי לחלוטין, אבל באופן מספיק קרוב.

וזה יספיק לי. 

לילה מדהים <3

~שלכם, לב קפוא.