המשפחה שלי אולי לא מושלמת, אבל היא המשפחה שלי, ואני אוהבת אותה.

אולי לא הכל טאבו, אבל אנחנו גם לא מדברים על הכל.

יש לי את מי שאני צריכה כשאני צריכה. יש לי עם מי לדבר, יש לי למי לפרוק.

ואני לא הלכתי עם אמא שלי לגניקולוג כשהתחלתי לקחת גלולות.

ולא, לא סיפרתי לה על הפעם הראשונה שלי.

וגם לא סיפרתי לה בהתלהבות על הנשיקה הראשונה, ביכלל, היתי צריכה את התמיכה של אחותי רק בשביל לספר לה על החבר הראשון בגיל 13.

וזה לא שאני פוחדת שהיא תזרוק אותי מהבית, היא גם לא תקרא לי זונה ותנעל אותי בחדר..פשוט אף פעם לא רציתי לשתף.לא היה לי את הצורך.

ואת האמת שגם עכשיו לא בוער לי.

מה היא ביכלל צריכה לדעת? למה להרוס לה את הבועה התמימה שלה?

ואבא שלי? ביכלל.

שהילדה הקטנה שלו לא בתולה? שחיללו אותה? שהיא נותנת לאיזה בחור לעשות לה כל מיני דברים? מה הוא צריך את זה על הראש?

מספיק שאני לא בדיוק תלמידה מצטיינת.

אבל כשזה מתנגש בחופש שלך זה קשה.

כשמתוך הלבן האין סופי וחסר הגבולות שלך אתה מתנגש באפור שלי, באפור עם גבולות ברורים, בחוקים האלה שבהם אתה לא יכול להימחק בחופש טוטלי

ולעשות בדיוק את מה שבראש שלך.

אז אותי חינכו אחרת, ואני חינכתי את עצמי להיות אדישה לזה, "אנמית" כמו שאמרת.

אני לא רוצה צרות. ואני לא רוצה לאכזב אותם.

והרבה יותר קל לנעול דלתות מאשר לפתוח אותן.

אז בבקשה, תעזוב את זה כבר, טוב לי ככה.

פוש

אגב, שמתי לב שאני מתחילה לחשוב הרבה על חופש. זה כניראה הוא שמשפיע עליי.