אני מוצאת את עצמי מתמרמרת עליו בלי סיבה, עוד לפני שחייגתי את המספר שלו, עוד לפני שנתתי לו סיכוי לדבר

כאילו אני בונה מגן, קיר של קרירות ואיבה

כאילו..הריחוק הזה יגן עליי כמו חיסון, מין "הקדם תרופה למכה".

אבל בעצם אני זאת שמתסכלת את עצמי.

המירמור הזה; במקום להגן עליי ולהרחיק ממני את הכאב רק מביא אותו.

כי כשאני מתחילה ממינוס כל שטות קטנה רק מעצימה את החסר, את הרוגז.

אבל מה שיותר מבלבל זה שהוא הוא זה שקופה עליי את המרירות

הוא זה שמאלץ אותי להתנכר אליו בניסיון נואש לזכות בתשומת ליבו.

ואייך שהוא אחרי שהשלמתי את השלבים במשחק ונתתי לך לגעור מעליי, להגיע לנקודת השיא של החשק, לחשוב שהוא זה שקובע כשבעצם זה רק חלק מהתוכנית..בשלב שבו אני חייבת להחזיק הכי חזק אני נשברת,

מחבקת

אוהבת

נכנעת

חוזרת להיות אני.

פוש