מתוסכלת

הכל חוזר על עצמו, הולכים, חוזרים, אנשים חשובים.

לפעמים אני באמת חושבת, שברגע שאין בחור בחיי, כשרמת הטסטוסטרון לא מאוזנת כל החיים שלי פתאום לא מאוזנים

פתאום הלימודים לא הולכים טוב, חוסר המוטיבציה מכה בי.

לחברים נמאס, לי נמאס מהחברים.

הכל נעשה פתאום שיטחי יותר, ריקני..רק לנסות ולמלא את החסר, להנות ולצחוק ולא לחשוב על כלום

אבל בפנים הריק הזה ,כל כך גדול, כל כך מציק, מבלבל.

לא מסוגלת להיות לבד, לא יכולה. אני צריכה את האי מבטחים הזה, האדם הזה שאוכל לספר לו כמעט הכל אם לא הכל, האדם הזה שתמיד אוכל לברוח אליו, לבוא אליו כשמשעמם או כשסתם אני רוצה חיבוק וחום וקירבה..לא שחסר לי בבית או מחברים, אבל זה משהו אחר
משהו שאני פשוט לא מסוגלת בלעדיו.

אני לא אוהבת את זה.

התלותיות הזאת, בגבר, באדם אחר שהוא לא אני.

אני הריי דיי מוצלחת, למה האיזון שלי בחיים צריך להיות תלוי באדם חיצוני? באדם שפשוט יכול לקום וללכת וזעזע את השיגרה הקטה והנוחה שלי?

לא זוכרת כמעט אייך זה להיות רווקה..תמיד נמצאת בקשר, קשר ארוך, רציני..כזה שכבר אומרים בו "אני אוהב/ת אותך" ובאמת מתכוונים לזה

כזה שכבר הספקת להכיר את ההורים, והאחים, והחברים וכבר ראיתם אחד את השני בעצב, ובשמחה ובכעס וברגע הראשון שפוקחים את העיניים ורגע לפני שנרדמים..

ואת זה אני אוהבת, ולזה אני כמעט מכורה.

ועכשיו אני שוב לבד, כל כך מעורערת.

פוש

מחפשת מישהו שימלא את הריק.