בהתחלה ממש שמחתי שיש לנו הזדמנות לסגור מעגל,

הייתי צריכה את זה, ללבן איתך עניינים ולנעול מאחור את כל מה שהיה בינינו.

אבל זה לא קרה, לא מבחינתי לפחות.

זה רק פתח הכל, את כל הפצעים, והרגשות והבילבול..

עם החזרה שלך לחיים שלי הבאת גם את כל הסרטים מגיל 16.

חלק מזה זאת גם אשמתי,  הבאתי את זה על עצמי, רציתי את הנוכחות שלך שוב... אבל אני לא יכולה שלא לכעוס עלייך.

נפתחתי בפניך, הייתי כנה, בתקופה הכי רגישה ומבלבלת שלי

ואתה הבטחת לי שינוי, שאתה אחר, לא כמו פעם.

אז אולי מבחינתך זה ככה, אבל אצלי הכל הרגיש בדיוק אותו דבר.

אמרת שאני חשובה לך, שתמיד הייתי מיוחדת בעינך, אבל נתת לי להרגיש כמו תוכנית ב', חסרת חשיבות, מובנת מאליו.

הוצאת ממני את כל התלותיות וחוסר הביטחון שיש בי, כל מה שאני מנסה להתגבר עליו.

אז זאת הסיבה העיקרית למה החלטתי לחתוך, היית רע לי ולא יכולתי יותר, אין בי מקום לרכבת הרים הריגשית שאתה מציע, למילים היפות בלי תוכן.

למה אני עדיין שמחה לראות אותך? למה אני לא מרפה ושוכחת מהכל?

כי יכול להיות שבחיים לא תעבור לי, הקריפטונייט שלי.

לשלוח או לשמור לעצמי...אין לי מושג.