נמצאת במקום הזה שהדבר הכי קטן ייגרום לי לפרוץ בבכי.
כתבתי עכשיו פיסקה בפוסט, הרמתי את הראש וראיתי שהכל כתוב בג'יבריש
אני ככה קרובה לבכי.
למה אני לא מצליחה להתגבר כבר על החרדות שלי
למה אני לא מצליחה פשוט לקום, לצאת מהבית ולחפש סוף סוף עבודה??
אני כמעט חודש בבית וכלום, אני פשוט עושה כלום.
לא מסוגלת להתמודד עם החיים הבוגרים
לא מסוגלת בסה"כ לקחת אוטובוס לקופת חולים ולקחת כרטיס
לא מסוגלת לחפש עבודה מועדפת
לא מסוגלת לחשוב בכלל על לחפש עבודה
על לקבוע תור לרופא
על לקבוע תור למספרה
על להתקלח ולצאת מהפיג'מה
לא מסוגלת להתמודד עם אמא שלי כל יום
אני חייבת לצאת מהבית אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי לעשות משהו שיקדם את זה.
אני מתחילה לשקוע בזה
אני לוזרית
*עדכון*
התקלחתי, חפפתי, התאפרתי, ויצאתי להדפיס קורות חיים ולחפש עבודה.
עשיתי את זה.