עוד פעם מיון בגלל המחשבות והלחץ....
הטיפולים נגמרו לפני המון זמן.... למה אני עדיין לא מרגישה משהו שונה, משהו טוב.
קצת מתיש לנסות שוב ושוב אבל אי אפשר שלא להמשיך לנסות...
אני לא רוצה לוותר שוב, אני לא רוצה לשקוע למי שהייתי פעם ולהמשיך לבכות כל הלילה בוהה בקירות, עברתי את זה.
אני יודעת שאני לא במייטבי, אני גם לא אהיה בתקופה הקרובה אבל ממשיכה לנסות...
משתדלת לא לפגוע, משתדלת להגיע למטרות שלי, משתדלת לתפקד ולחייך. קשה...
הסביבה שלי מקשה עליי... לפעמיים אני קרה מידי ואדישה לפעמיים רגישה מידי, רק שלא יראו את זה עליי.
התגעגעתי לכתוב את מה שאני מרגישה... אני לא יודעת למה חזרתי לכאן.. מגיל 14 אני מסתובבת בין בלוגים.
עוד פעם מחשבות וקשה לנשום וכאבי ראש אז אני מתחילה לבכות... אז יורדים למיון ויש סביבי אנשים שעוד כמה חודשים ישכחו איך קוראים לי.
וזה בסדר, אני רגילה לאנשים זמניים.. לא לכולם יש חברים לנצח או סביבה קבועה.. כבר התרגלתי
משתדלת לא להתעסק בלבד שלי, הרי אני שונאת להיות עם אנשים אז איך אני יכולה להתלונן...
אז הרעידות מתגברות ואז נעלמות לחלוטין, שוב מסתכלים עליי כמו שהסתכלו עליי פעם "מה יש לילדה הזאת, שתתאפס על עצמה כבר נו באמת"
אמא ואבא לא יודעים... בשביל מה?
לא יכולה להסתובב בבית יותר עם המבטים שלהם... אני כבר לא יודעת אם אני עדיין מאכזבת אותם או שהם כבר פשוט התרגלו
"חשבתי שאת אחרי זה... לקחנו אותך לפסיכולוגית.. היית אצל פסיכיאטר את כבר בלי כדורים... מה קורה איתך?"
לא רוצה לחזור לבית חולים.. שמירה פסיכיאטרית, רופאים ומבטים קרים.
אין תרופות לדברים האלה... ואני יודעת ומשלימה עם זה אבל איך אני יכולה לעבור שבוע אחד.. חצי שבוע בלי מחשבות בלי כאבי ראש ובלי בכי.
ולמה... למה אין משהו שיעלים את זה.
אבא לפעמיים כועס ואומר לי שאם אני אמשיך ככה אני אגמור כמו אמא בבית משוגעים עם כדורים לכל החיים מסתובבת עם נפש כבויה.
ואני לא יודעת מה לומר... אני לא יודעת להסביר לו למה אני תמיד נכנסת לזה מחדש.. למה אני חודש אחד נראת בסדר ואז שוב בוכה בלילה.
נסענו לבית העלמין ואמרתי לו שאני לא מסוגלת יותר... שקשה לי בבית שקשה לי ללמוד ולנהל את הבית שקשה לי לעבוד ולשלב דברים.
הוא כעס עליי. אמר שהוא תמיד שם אבל הוא לא. לא פיזית ולא בראש שלי...
אמרתי לו שאין לי יותר עם מי לדבר ואני מפחדת לשקוע שוב... שאני מפחדת לחזור להיות הילדה הדיכאונית ההיא שמסתכלים עליה במסדרון של בית ספר.
הוא אמר שגדלתי שאני כבר לא בבית ספר... שאין את הלחץ החברתי, שאין את המסגרת שלא השתלבתי בה. והוא טועה. בגדול.
התחברתי לבן אדם האחרון הייתי צריכה להתחבר אליו.
גדול ממני, בכיר ממני, לא בשבילי. זה לא אתי, זה לא נכון, זה לא הגיוני... ואני בכל זאת לא מפסיקה לחשוב עליו.
ואז הוא מסתכל עליי במבט של רחמים, מדבר עם הרופאה שלי... איפה לקבור את עצמי?
האחרון שרציתי שידע מה הייתי פעם...
שבוע אחרון שלי כאן... אנסה להיות בסדר, אנסה לשדר אנרגיות טובות ולחייך המון.. קשה לי, אבל למה זה צריך להטריד אחרים?
יהיה בסדר....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
