לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

my wings


מקום המפלט שלי. אני אומנם רק בת 17 אבל עברתי הרבה מאוד בזמן הזה ואני מרגישה שאני צריכה לספר את הסיפור שלי אולי זה יעזור למישהי או משהו אי שם או אולי אפילו יעזור לי


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2015    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

טבלת ייאוש


אם חשבתם שאני סתם מגזימה עם הסיפורים על ההורים שלי , היום אני יספר לכם משהו שקרה רק אתמול. שתבינו שהמצב לא השתנה, למרות שגם לי היה תקווה קטנה שהכל מתחיל להסתדר..

כל היום למדתי לבגרות להיסטוריה (שדרך אגב הלכה רע מאוד) ואז בערב אבא שלי הגיע הביתה. הוא צעק לי לבוא לדבר איתו. הוא היה נשמע מאוד כועס ולא הבנתי מה כבר עשיתי. ירדתי במדרגות וראיתי שהוא מחזיק את הטלפון שלו ביד אז כבר הבנתי במה מדובר. הציונים שלי. ההורים שלי לא מאמינים בהקלות, לא מורים פרטיים ולא עזרה. הם אומרים שזה בשביל אנשים חלשים וחסרי אופי ושאני יכולה ללמוד לבד בכוחות עצמי ובאמת לפעמים אני מצליחה אבל יש פעמים שאני צריכה עזרה ואין לי למי לפנות. כל הציונים שלי בהיסטוריה הם 80 וזה לא מספיק בשביל ההורים שלי, הם אומרים שזה בינוני מאוד. אז כשקבלתי 56 במתכונת הם בכלל לא היו מרוצים. אבא שלי צרח וקילל אותי , לא הפסיק להגיד עד כמה אני חסרת תועלת ושאין לי עתיד כי אף אחד לא ירצה לא יוצלחת כמוני. המילים האלה הרגו אותי והתחלתי לבכות. לאבא שלי לא הזיז והוא המשיך את הצרחות ואני ניסיתי להשתלט על עצמי בלי הצלחה. אבא שלי התחיל להתעצבן על הבכי שלי וזרק את הטלפון שלו עליי. התחננתי ממנו שיתן לי ללכת והוא הסכים בתנאי שאני יחזור. כשרצתי במעלה המדרגות הספקתי לראות במבט חטוף את אמא שלי עם המבט שלה. המבט המאוכזב הזה. זה שהיא תמיד עושה לי כשהיא לא מרוצה. לא הפסקתי לבכות לפחות חצי שעה. נעלתי את עצמי בשירותים והרבצתי לקיר כדי להירגע אבל זה לא עזר רק נכנסתי להתקף פאניקה שהוביל לזה שלא יכולתי לנשום לכמה שניות. כששמתי לב באיזה מצב אני, הרגעתי את עצמי הכי מהר שיכולתי ואז אבא שלי צרח שוב ושוב שאני יחזור לדבר איתו. באתי אחרי הצעקה ה5 והוא ניסה לבקש סליחה אבל רק התחיל להגיד אותו דבר כמו מקודם, בלי הצעקות. הוא הכריח אותי להתקשר לפסיכולוגית שלי ולהגיד לה שהכל בסדר ושאני רוצה לבטל את הפגישה של השבוע. היא הבינה בעצמה שמשהו לא בסדר והתעקשה להפגש עם ההורים שלי. 

היום החלטתי שאני לא מתייחסת אליהם יותר. לא דברתי איתם , הייתי קרה אליהם. לא רציתי לדבר איתם, הם פגעו בי. מאוד

אמא שלי אמרה שאני סתם בכיינית מגודלת ולהפסיק לעשות פוזות כי זה לא עוזר לאף אחד אבל אני לא יפסיק. לא מגיעה לי התנהגות כזאת. אני בכל זאת הילדה שלהם. הם מתנהגים כאילו אני איזה נטל או משהו. במילא אני מרגישה חייזר בעולם הזה אז גם בבית שלי? זה כבר יותר מידי. מתחילה לספור את הימים עד שאני יעוף מפה ויקבל אחריות על עצמי. מה שבטוח אני לא יחזור לפה

נכתב על ידי Being Again , 15/6/2015 20:57   בקטגוריות בעיות, משפחה, בית ספר, פסימי, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כינוי:  Being Again

מין: נקבה




הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18 , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לBeing Again אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Being Again ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)