אסיר חופשי

הוא ישב בתחנה והצית סיגריה.

היה לו עוד לילה ארוך לפניו, הוא רק רצה להגיע הביתה ולהיזרק במיטה, הוא לא ידע שיש לו לילה ארוך לפניו.

היא הופיעה משום מקום, למרות שהם היו במרכז העולם, נראה לו שהיא הופיעה משום מקום.

הוא ישב ובהה בה, מבטו היה מזוגג, של איש שרק רצה לישון, והיא הייתה יפה, מאוד, מאלה שכל כך יפות שאתה לא יודע איך לגשת, מאלה שכל כך יפות שאתה שואל את עצמך למי היה אומץ להתחיל איתן, מאלה שכל כך יפות שכנראה מתחילות עם הבחור שהן רוצות וכך הוא נבחר. כזאת

וכנראה שהוא הנבחר, למרות שהוא לא ידע את זה, היא ניגשה אליו, "סליחה, אתה יודע איפה האוטובוס לעפולה".

"אין אוטובוסים עכשיו", הוא ענה וחשב לעצמו מה לעזאזל היא עושה בתל אביב בשעה כזאת בחיפוש אחר טרמפ לעפולה.

"הייתי אצל חבר שלי", היא ענתה כאילו שמעה את מחשבותיו, "כלומר.. הממ.. אממ.. האקס".

הוא עדיין היה במבט מזוגג, אבל הצליח להקשיב, ראה את עיניה הכחולות הגדולות והעצובות, "בואי, יש מוניות שירות בהמשך".

"זה בסדר, אתה לא חייב לבוא, רק תסביר"

"זה בסדר, אני בדיוק לכיוון", הוא שיקר, "בת כמה את בכלל?"

הם עישנו יחד בהליכה לכיוון תחנת מוניות השירות, מדי פעם חייך אליה, היא עדיין הייתה עצובה וממש התאמצה לחייך אליו חזרה.

לאחר חמש דקות של הליכה שקטה הם הגיעו לתחנה, הוא חיכה איתה עד שמונית עצרה, היא חייכה, בפעם הראשונה הערב שהיא חייכה.

רגע לפני שעלתה על מונית התקרבה אליו, ונישקה אותו, נשיקה ארוכה וחצופה, היא לא כזאת אבל הגיע לו, היא לא כזאת אבל הייתה צריכה את זה.

לקחה את הגלקסי שלו, כתבה בו את הנייד שלה ועשתה צלצול ניתוק.

עלתה על המונית ונעלמה צפונה. הוא חזר לבד לכיוון התחנה שלו, עירני מתמיד, חיפש איש קשר שהוא לא מכיר ולא מצא, היא הספיקה למחוק את השיחה מיומן השיחות, הוא חייך וקצת כעס.

כשהתעורר בבוקר למחרת ראה שיחה שלא נענתה והודעת וואטסאפ

"הנבחרת", כך היא קראה לעצמה. חצופה שכמוה, חשב לעצמו.