אסיר חופשי

רותם הייתה ככל הבנות.

סיימה י"ב, התגייסה לצבא, השתחררה, חסכה, טיול, חזרה לתואר ראשון.

בתואר ראשון כמו אחרי הצבא, כמו אחרי התיכון, עובדים. זוהי התרבות הישראלית, אנחנו משועבדים לכסף, הזמן שלי יקר, זמן זה כסף ועוד משפטים קפיטליסטיים.

רותם הכירה את הקפיטליזם הישראלי וחיפשה עבודה.

אבל היא למדה, וכשלומדים עובדים מעט.

זהו הסיפור של רותם ועוד עשרות-מאות-אלפים ישראלים.  שהגיעו אליי.

אני מסיים תקופה ארוכה של עבודה סטודנטיאלית, מתחיל תקופת מבחנים, עליתי אט אט בסולם הדרגות, עד שהפכתי למנהל-על. שם התנגש הסיפור של רותם איתי.

רותם הגיעה חסרת ביטחון, לבשה את מיטב בגדיה, התבשמה, התיישבה מולי. הרשימה. ידעה שהשכר לא משהו, העבודה לא משהו, אבל אחח.. איזה מנהל.

אין הנחתום מעיד על עיסתו, אם הייתי יכול, הייתי מבקש מרותם לכתוב פה. עליי.

אני מסיים תקופה ארוכה של ניהול, ועומד לעבוד במקצוע, לחזור להיות הבורג הכי קטן במערכת ענקית.

למדתי שני דברים מרכזיים בהיותי מנהל - 

1. להיזהר כמו מאש מהטרדות.

2. היא לא באמת רוצה אותי, היא רוצה את הטייטל של להיות עם מנהל.

ארבע שנים של ניווטים ניהוליים, שני בנים שהתחילו איתי, שלוש בנות, אחת ששכבה איתי ואחת שכמעט. 

לעיתים הרגשתי מטונף, לעיתים הרגשתי מלך, אבל הכי הרגשתי בוס.

אני לא צועק. לא מרים את הקול. לפעמים מניאק. לפעמים לא. משתדל להיות חבר, אך לא תמיד יכול.

ומקבל המון המון פידבקים בתור מנהל, רוב חיובי מיעוט שלילי.

והדימוי העצמי - בשמיים.

לילה טוב,

האסיר החופשי

כותב שטויות