אסיר חופשי

מור הייתה הראשונה. היא הייתה הקראש המשמעותי הראשון, הפרינדסזון הראשון, והיה לה בחור - יניב. לא אשכח אותו. הוא היה הקראש הראשון שלה.

כל כך רציתי לדעת מי זה היניב הזה שלמחרת פתחתי פרופיל ICQ פיקטיבי ואצתי רצתי לראות. אלוהים, כמה שהוא היה יפה, ואם אני בתור בן שלא נוטה להגיד כאלה דברים אומר את זה - אז הוא היה יפה.

אחרי מור הייתה דניאל, איתה חוויתי קשר אנונימי ראשון ארוך. היה מרשים, כיף, חוויתי, סוחף, מעיף. עד שנגמר.

לפני תקופת האינטרנט היה פשוט יותר. בתור נער אני זוכר שהתכתבתי עם בנות, באמת התכתבתי. קראתי את מדורי הבקשות בראש1 ובמעריב לנוער ושלחתי (שלחתי!) מכתבים לבנות, חבל שאין את זה היום (אם מישהי רוצה לחוות נוסטלגיה - שתדבר איתי ואראה לה), יש בזה קסם מיוחד.

אחרי דניאל הייתה עוד אחת שכבר שכחתי את שמה, אך כינויה היה קטנטונת, אפילו הגענו לוואטסאפ, בסוף תם.

והייתה גם הסוכרתית שלצערי את שמה אני לא זוכר, שאיתה ממש נפגשתי. אני זוכר כמה לחוץ הייתי לפני המפגש, זה היה לפני מלא שנים ואני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, חיכיתי לה בטיילת בראשון לציון, הדלקתי סיגריה בסיגריה, פחדתי נורא, מה אם היא לא הטעם שלי? מה אם היא מכוערת? חברים שלי יגידו לי שהתבגרתי, לא רוצה להתבגר! והיא הייתה הטעם שלי, אלוהים כמה שהיא הייתה יפה. אבל חסרת ביטחון ובלי ליבידו ומחפשת חתן ובא לה ילד. ויתרתי.

והייתה עוד אחת מפה, שגם את שמה אני לא זוכר, בכלל פגשתי אותה באוקיקיופיד, היא כל כך התלהבה מזה שאני בלוגר ועוד בישרא שישר רצתה להיפגש, היא לא הייתה הטעם שלי אני לא הייתי שלה, אבל כל תקופת האנונימיות הייתה מדהימה.

והייתה אולגה, שאהבה ממש את סיפורי הסקס שלי, הסכימה ללכת רחוק בשביל לקבל עוד סיפור, אבל זה נגמר שם, כשעברנו למציאות היא השתפנה.

והייתה עוד אחת שאני לא יודע את שמה, מעולם לא ידעתי, שגם התלהבה מהכתיבה שלי והלכה רחוק, ואוו כמה רחוק, אבל היא קטנה ממני בעשור ו-ויתרנו.

והייתה גאיה, שהייתה מקסימה ממש אבל בת 17 וזה הרגיש לי רע אז באיזשהו שלב חתכתי, אך היא צרובה לי עמוק בזיכרון, הילדה היחידה שגם איתגרה אותי אינטלקטואלית

הקסם של האנונימיות לא נגמר אף פעם, הבעיה מתחילה כשהאנונימיות נגמרת, איתה פג הקסם. קצת כמו לקרוא ספר, להתהלהב מהדמויות, מהעלילה, מהתפניות, מההתרה, מהסוף, ואז לראות את העיבוד הקולנועי - הדמויות כבר לא נראות אותו דבר, העלילה ידועה מראש, הדמויות אף פעם לא משחקות כפי שהן שיחקו אצלך בראש, הן כבר לא מושלמות. אף פעם.

נופר הייתה האחרונה. מהרגע שהיא שלחה לי תמונות שלה, זה היה נראה לי חשוד, משהו שם לא הסתדר לי, זה היה טו גוד טו בי טרו, יותר מדי נקי, יותר מדי פוטושופי לתמונה כביכול ביתית. היא תמיד התחמקה מסלפיז וכשלחצתי היא הייתה רבה ואז אתמול זה התפוצץ סופית, היא הפילה את עצמה.. טוב, לשקר אין רגליים, אך היא לא מוכנה להודות בטעות. ושם זה נגמר, לצערי או לשמחתי.

לא יודע מה מושך אותי באנונימיות, אבל אני מצליח להישאב לשם כל פעם מחדש, יש איזשהו קסם מיוחד באנונימיות שגורם לי לשוב פעם אחר פעם מאז גיל 15 ועד היום.

אז גם לכם יש קטעם אנונימיים מביכים שאף אחד לא יודע? שתפו :)