אסיר חופשי

"לפעמים זה טוב להתגעגע", הסברתי לאמא שלי שבוע שעבר באתנחתא של עוד ריב.

המשפחה שלי נהיית כבדה עליי.

לא מעט זמן.

המשפחה הרחוקה דווקא כיפית, כי היא רחוקה.

אבל הקרובה, אלה שאני מתפלש איתם יום יום שבוע שבוע חודש חודש - כבדים לי.

מאז שבועות לא הייתי בארוחה משפחתית ולא רע לי.

אפילו די נוח לי.

פעם אחרונה שהייתה לי כמיהה למשפחה הייתה כשעזבתי את הבית בפעם ראשונה.

הייתי ילד בן 22, גרתי עם שותף נוראי, והיה לי כבד, העדפתי להישאר בבית.

מאז עבר כמעט עשור.

סיימתי תואר, אבא נפרד מאיתנו, אחותי התחתנה, אחי נשאר תקוע, אמא מתחרפנת ואני מנסה להישאר שפוי שם.

השבוע אמרתי לבוסית שלי שאם לא הייתי דומה להורים שלי הייתי בטוח שאני מאומץ. אני כל כך שונה מהם.

בשישי בצהריים זה מתחיל. מועקה כבדה, אפיסות כוחות, רצון להיבלע מתחת לאדמה.

ההתארגנות כבדה, העישון ארוך, מצחצח שיניים, נאבק בנהגי מונית גזלנים רק כדי לראות משפחה שרבה, חוזר לכל המוקדם ב-23:00, נשפך במיטה.

לפעמים אני בטוח שאני צריך זוגיות, רק כדי לברוח מהמשפחה, מהחיים.

לפעמים להתגעגע זה טוב, אמרתי לאמא שלי וראיתי את הדמעות בעיניה

אין דבר אינטרנסנטי, אגואיסטי, אגונצטרי ואבולציוני מאשר להביא ילדים

אין דבר אגואיסטי יותר מלחבק אותם דוב

עד ששומעים את הקנאק

יאללה עוד סיגריה אחת - ולמשפחה...

אז ספרו לי, 

איך עם המשפחה שלכם?

שבת שלום,

האסיר שמאוד לא חופשי הערב