אסיר חופשי

החדר בלאגן ואין לי כוח לסדר אותו.

אני מתלבט אם לקחת סיגריות או לא.

לסדר תמיטה או לא

אלגנט או טי וג'ינס

נייר טואלט ליד המחשב ? המיטה? להחביא?

לשטוף או רק לטאטא או כלום.

בין כל ההתלבטויות האלה.. אני אמור לפגוש אותה עוד שעה וחצי

כלומר לצאת מהבית עוד שעה

כלומר להתחיל להתארגן עוד עכשיו

אני פוחד פחד מוות ממערכות זוגיות

לדעתי זה בא מילדות

לא גדלתי בבית "זוגי"

אבא היה מחוץ לתמונה הרבה

אמא לא תיפקדה

כשהם היו יחד, היו ריבים, בלגן

כשהוא נפטר, הבית התפרק

לדעתי זה מגיע משם

זה מוביל הרבה פעמים לחרדת ביצוע

לרצון לברוח

לאי יכולת להתחבר

אני מאוד אונס את עצמי להיפגש הערב

מתעקש

פעם היה לי חלום שהזוגיות תהיה טבעית

שמישהי תימשך אליי

תתחיל איתי

תיזום

תכניס אותי למיטה

ואני אתפקד

עד כה זה לא קרה

אולי זה יקרה היום

ואולי אני אמשיך להישאר רווק

ימים יגידו

wish me luck

sean

the free prisoner

היום התכתבתי עם מישהי מהעבודה.

היא עובדת שלי אבל היא כבר לא. הודעתי לה שאני עוזב, היא תחזור אחרי שאני אעזוב, והתכתבנו.

במקביל היו לי שני סקסטינג הערב, לא מעיד על עיסתי, אבל יודע לכתוב.

האחת ביישנית, השנייה כבר מראה דברים, לאט לאט על דרך האבנים הצהובות.

עם העובדת דיברתי פעם ראשונה על דברים אינטלקטואלים, היא גם הוסיפה אותי בפייסבוק תוך כדי, והייתה לנו התכתבות עד חצות.

סיימתי איתה והגיעה הסקסטינג הפחות ביישנית. התשתי אותה, גמרה ונרדמה.

תוך כדי שאני מצית סיגריה הגיעה הסקסטינג היותר ביישנית אבל יותר סוטה, דאגתי להתיש גם אותה. היא אוהבת להיות הזונה שלי.

שתיהן.

כל זה קורה רגע לפני מחר.

מחר יש לי דייט.

אמיתי.

לא עובדת שמתכתבת מתוך אינטרס (האומנם?) ולא סקסטינג שמדהים ככל שיהיה... הוא עדיין סקסטינג.

מחר אני נפגש עם מישהי. בשר ודם.

בעוד 24 שעות החיים שלי עלולים לעלות על מסלול משוגע של מערכת יחסים, רכבת הרים שאני כל כך שונא, לעיתים מפחד, מעדיף לעצום את העיניים בלופים ולחכות לשריקה שאומרת שתם. בין לבין אני מחייך, שמח, מאושר, עם עיניים עצומות.

החיים לא יכולים להיות תקועים, השנים עוברות, גיל 30 ואני מתעסק בשטויות, והנה מחר תגיע מישהי, בגילי, ש(כנראה) מחפשת חתן. אמאלה

ובעוד 4 שעות צריך לקום לעוד יום עבודה, ובקושי מצליח להירדם.

לילה טוב,

אסיר,

אוי כמה שאני בכלא

מחר יש לי ראיון. עוד ראיון אחרי מספר שנים. איך אומר הצד החרדי שלי במשפחה? בעזרת השם אעשה ואצליח!

צריך להתלבש יפה ולסדר את הזקן ולזכור לקחת מסטיק ולהרשים, הכי חשוב זה להרשים, לבוא ולתת הופעה

one man show

מחרתיים יש לי דייט. עוד אחד אחרי מספר חודשים. איך אומר הצד החילוני שלי במשפחה? סדר ת'חדר, תעביר ת'נייר טואלט מהשולחן למיטה.

צריך להתלבש יפה ולסדר את הזקן ולזכור לקחת קופסת סיגריות ולהרשים, הכי חשוב זה להרשים, לבוא ולתת הופעה

one man show

בין לבין חטפתי צינון, אולי שפעת, אולי דלקת ריאות, אי אפשר לדעת. אני פחות בעניין של כדורים או רופא, אבל אני חולה, זה בטוח..

אין לי חום אבל גם אין לי תיאבון וגם נראה שלא נשארו נוזלים בגוף שלי, הכל יצא בתצורה של נזלת.

ולך תרשים כשאתה חולה

לך תנשק כשאתה חולה

לך תזדיין...

וכואב לי הגוף, ואני לא נרדם, ואין לי כדורים, יש לי ג'ינג'ר, אני חושש שזה ישפיע רע.

אחלו לי בהצלחה

אחלו לי בהצלחה פעמיים

אחלו לי בהצלחה שלוש

מחר על הז*ן שלי

מחרתיים חייב להיות בריא

מוכרח להיות תקין

חובה להיות שמח

לילה טוב,

האסיר

שיש מצב שמצא את המפתח

ואז הגיעה לוסי

והרסה את האפשרות להישאר רווק לנצח כמו שחשבתי שיקרה

אבל זה עוד מוקדם

וחדש

ויש לי עוד 100 מקומות שונים להצליח להרוס את זה

הרסתי עד עכשיו כל מערכת אפשרות

אז מה זו עוד אחת

מייקל ג'ורדן אמר פעם שהוא החטיא 9000 זריקות בקריירה

הפסיד 300 משחקים

פיספס 26 זריקות מכריעות

הוא נכשל שוב ושוב בחייו

וזה מה שעשה אותו מצליח כל כך

הוא המנטרה שלי

אני בינתיים בשלב ההחטאות

ולוסי? 

לוסי היא בליינדייט

אין לי מושג אפילו אם היא הטעם שלי

לילה טוב

(אם יש פה מישהו בכלל)

האסיר. חופשי ומחוייך

"לפעמים זה טוב להתגעגע", הסברתי לאמא שלי שבוע שעבר באתנחתא של עוד ריב.

המשפחה שלי נהיית כבדה עליי.

לא מעט זמן.

המשפחה הרחוקה דווקא כיפית, כי היא רחוקה.

אבל הקרובה, אלה שאני מתפלש איתם יום יום שבוע שבוע חודש חודש - כבדים לי.

מאז שבועות לא הייתי בארוחה משפחתית ולא רע לי.

אפילו די נוח לי.

פעם אחרונה שהייתה לי כמיהה למשפחה הייתה כשעזבתי את הבית בפעם ראשונה.

הייתי ילד בן 22, גרתי עם שותף נוראי, והיה לי כבד, העדפתי להישאר בבית.

מאז עבר כמעט עשור.

סיימתי תואר, אבא נפרד מאיתנו, אחותי התחתנה, אחי נשאר תקוע, אמא מתחרפנת ואני מנסה להישאר שפוי שם.

השבוע אמרתי לבוסית שלי שאם לא הייתי דומה להורים שלי הייתי בטוח שאני מאומץ. אני כל כך שונה מהם.

בשישי בצהריים זה מתחיל. מועקה כבדה, אפיסות כוחות, רצון להיבלע מתחת לאדמה.

ההתארגנות כבדה, העישון ארוך, מצחצח שיניים, נאבק בנהגי מונית גזלנים רק כדי לראות משפחה שרבה, חוזר לכל המוקדם ב-23:00, נשפך במיטה.

לפעמים אני בטוח שאני צריך זוגיות, רק כדי לברוח מהמשפחה, מהחיים.

לפעמים להתגעגע זה טוב, אמרתי לאמא שלי וראיתי את הדמעות בעיניה

אין דבר אינטרנסנטי, אגואיסטי, אגונצטרי ואבולציוני מאשר להביא ילדים

אין דבר אגואיסטי יותר מלחבק אותם דוב

עד ששומעים את הקנאק

יאללה עוד סיגריה אחת - ולמשפחה...

אז ספרו לי, 

איך עם המשפחה שלכם?

שבת שלום,

האסיר שמאוד לא חופשי הערב

רבתי עם עובדת שלי. לראשונה מזה ארבע שנים שרבתי עם מנהלת שתחתי ולא עם נציג.

שותפה שלי מאכילה אותי מרורים.

יש לי חבר טוב שאני מסנן כבר חודש.

ושני עובדים שמסוננים למעלה מזה.

אני עומד לעזוב מקום עבודה שאני אוהב, עם אנשים שאני אוהב.

יש לי עובדת שווה. ואני לא בטוח אם היא מפלרטטת איתי או שאני עיוור.

ויש לי ים עבודות בלימודים שאני לא רואה איך אני עושה.

הגדלתי את כמות הסיגריות

והאוננות

סיימתי סדרה אחרי סדרה

לא ראיתי את המשפחה חודש

חזרתי למנג'ר

עוד שנייה מתקין סימס

אני בורח מהחיים

בורח מהבגרות

השבוע גייסתי את העובד ה-100 שלי

ואסור לי

פשוט אסור לי להיות ילד

לילה טוב

האסיר החופשי

שלא יוצא מהחדר

ומסריח

אלוהים כמה שאני מסריח

וכיף לי

מור הייתה הראשונה. היא הייתה הקראש המשמעותי הראשון, הפרינדסזון הראשון, והיה לה בחור - יניב. לא אשכח אותו. הוא היה הקראש הראשון שלה.

כל כך רציתי לדעת מי זה היניב הזה שלמחרת פתחתי פרופיל ICQ פיקטיבי ואצתי רצתי לראות. אלוהים, כמה שהוא היה יפה, ואם אני בתור בן שלא נוטה להגיד כאלה דברים אומר את זה - אז הוא היה יפה.

אחרי מור הייתה דניאל, איתה חוויתי קשר אנונימי ראשון ארוך. היה מרשים, כיף, חוויתי, סוחף, מעיף. עד שנגמר.

לפני תקופת האינטרנט היה פשוט יותר. בתור נער אני זוכר שהתכתבתי עם בנות, באמת התכתבתי. קראתי את מדורי הבקשות בראש1 ובמעריב לנוער ושלחתי (שלחתי!) מכתבים לבנות, חבל שאין את זה היום (אם מישהי רוצה לחוות נוסטלגיה - שתדבר איתי ואראה לה), יש בזה קסם מיוחד.

אחרי דניאל הייתה עוד אחת שכבר שכחתי את שמה, אך כינויה היה קטנטונת, אפילו הגענו לוואטסאפ, בסוף תם.

והייתה גם הסוכרתית שלצערי את שמה אני לא זוכר, שאיתה ממש נפגשתי. אני זוכר כמה לחוץ הייתי לפני המפגש, זה היה לפני מלא שנים ואני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, חיכיתי לה בטיילת בראשון לציון, הדלקתי סיגריה בסיגריה, פחדתי נורא, מה אם היא לא הטעם שלי? מה אם היא מכוערת? חברים שלי יגידו לי שהתבגרתי, לא רוצה להתבגר! והיא הייתה הטעם שלי, אלוהים כמה שהיא הייתה יפה. אבל חסרת ביטחון ובלי ליבידו ומחפשת חתן ובא לה ילד. ויתרתי.

והייתה עוד אחת מפה, שגם את שמה אני לא זוכר, בכלל פגשתי אותה באוקיקיופיד, היא כל כך התלהבה מזה שאני בלוגר ועוד בישרא שישר רצתה להיפגש, היא לא הייתה הטעם שלי אני לא הייתי שלה, אבל כל תקופת האנונימיות הייתה מדהימה.

והייתה אולגה, שאהבה ממש את סיפורי הסקס שלי, הסכימה ללכת רחוק בשביל לקבל עוד סיפור, אבל זה נגמר שם, כשעברנו למציאות היא השתפנה.

והייתה עוד אחת שאני לא יודע את שמה, מעולם לא ידעתי, שגם התלהבה מהכתיבה שלי והלכה רחוק, ואוו כמה רחוק, אבל היא קטנה ממני בעשור ו-ויתרנו.

והייתה גאיה, שהייתה מקסימה ממש אבל בת 17 וזה הרגיש לי רע אז באיזשהו שלב חתכתי, אך היא צרובה לי עמוק בזיכרון, הילדה היחידה שגם איתגרה אותי אינטלקטואלית

הקסם של האנונימיות לא נגמר אף פעם, הבעיה מתחילה כשהאנונימיות נגמרת, איתה פג הקסם. קצת כמו לקרוא ספר, להתהלהב מהדמויות, מהעלילה, מהתפניות, מההתרה, מהסוף, ואז לראות את העיבוד הקולנועי - הדמויות כבר לא נראות אותו דבר, העלילה ידועה מראש, הדמויות אף פעם לא משחקות כפי שהן שיחקו אצלך בראש, הן כבר לא מושלמות. אף פעם.

נופר הייתה האחרונה. מהרגע שהיא שלחה לי תמונות שלה, זה היה נראה לי חשוד, משהו שם לא הסתדר לי, זה היה טו גוד טו בי טרו, יותר מדי נקי, יותר מדי פוטושופי לתמונה כביכול ביתית. היא תמיד התחמקה מסלפיז וכשלחצתי היא הייתה רבה ואז אתמול זה התפוצץ סופית, היא הפילה את עצמה.. טוב, לשקר אין רגליים, אך היא לא מוכנה להודות בטעות. ושם זה נגמר, לצערי או לשמחתי.

לא יודע מה מושך אותי באנונימיות, אבל אני מצליח להישאב לשם כל פעם מחדש, יש איזשהו קסם מיוחד באנונימיות שגורם לי לשוב פעם אחר פעם מאז גיל 15 ועד היום.

אז גם לכם יש קטעם אנונימיים מביכים שאף אחד לא יודע? שתפו :)

רותם הייתה ככל הבנות.

סיימה י"ב, התגייסה לצבא, השתחררה, חסכה, טיול, חזרה לתואר ראשון.

בתואר ראשון כמו אחרי הצבא, כמו אחרי התיכון, עובדים. זוהי התרבות הישראלית, אנחנו משועבדים לכסף, הזמן שלי יקר, זמן זה כסף ועוד משפטים קפיטליסטיים.

רותם הכירה את הקפיטליזם הישראלי וחיפשה עבודה.

אבל היא למדה, וכשלומדים עובדים מעט.

זהו הסיפור של רותם ועוד עשרות-מאות-אלפים ישראלים.  שהגיעו אליי.

אני מסיים תקופה ארוכה של עבודה סטודנטיאלית, מתחיל תקופת מבחנים, עליתי אט אט בסולם הדרגות, עד שהפכתי למנהל-על. שם התנגש הסיפור של רותם איתי.

רותם הגיעה חסרת ביטחון, לבשה את מיטב בגדיה, התבשמה, התיישבה מולי. הרשימה. ידעה שהשכר לא משהו, העבודה לא משהו, אבל אחח.. איזה מנהל.

אין הנחתום מעיד על עיסתו, אם הייתי יכול, הייתי מבקש מרותם לכתוב פה. עליי.

אני מסיים תקופה ארוכה של ניהול, ועומד לעבוד במקצוע, לחזור להיות הבורג הכי קטן במערכת ענקית.

למדתי שני דברים מרכזיים בהיותי מנהל - 

1. להיזהר כמו מאש מהטרדות.

2. היא לא באמת רוצה אותי, היא רוצה את הטייטל של להיות עם מנהל.

ארבע שנים של ניווטים ניהוליים, שני בנים שהתחילו איתי, שלוש בנות, אחת ששכבה איתי ואחת שכמעט. 

לעיתים הרגשתי מטונף, לעיתים הרגשתי מלך, אבל הכי הרגשתי בוס.

אני לא צועק. לא מרים את הקול. לפעמים מניאק. לפעמים לא. משתדל להיות חבר, אך לא תמיד יכול.

ומקבל המון המון פידבקים בתור מנהל, רוב חיובי מיעוט שלילי.

והדימוי העצמי - בשמיים.

לילה טוב,

האסיר החופשי

כותב שטויות

חוק שתי הסיגריות הוא חוק רחוב ביוזמתי.

הוא חוק המשך לחוק המנה העיקרית וחוק הפוך לחוק הבופה.

הוא כמובן דומה מאוד לחוק הסקס בדייט הראשון שבנות רבות נוהגות בו (לא כולן כמובן).

חוק המנה העיקרית קובע שאם (ורק אם!) אתה נהנה באירוע מסוים, אתה רשאי להגיע לקינוח, היה ולא נהנית - אתה לא אמור לדעת מה היו הקינוחים, אולי קפה לדרך אבל לא יותר מזה. החוק הזה הולך לשני הכיוונים, כלומר, היה והגעת לקינוחים - נובע מכך שנהנית באירוע, אתה לא נשאר באירוע שאתה לא נהנה בו רק כדי שאולי הקינוחים יפצו על כך. פשוט לא. הסייג היחיד - אתה קרוב משפחה מדרגה ראשונה ושנייה בלבד.

חוק הבופה קובע שאם אתה יודע מראש שהאירוע שאתה הולך אליו הוא אירוע של סבל, אסור לך להגיע לפני המנה הראשונה (בחתונות זה אומר חופה, בבית מילה זה החלק של החיתוך, בבר מצווה זה תחום אפור), היה והגעת לבופה ואתה סובל - סבול בשקט, אתה לקחת החלטה, עמוד בה. גם פה הסייג היחיד הוא קרבה ראשונה, שניה לחוגג. חבר טוב אינו סייג ועל כן אם החלטת להגיע לבופה כי מדובר בחבר טוב, אסור לך להתלונן בקול רם.

חוק הסקס בדייט ראשון (או החוק המרחיב - חוק הסקס) שנחקק ונאכף רק על ידי בנות בדרך כלל קובע כי ברגע שהבנת שזה לא זה, את מחויבת לשכב עם הבחור, לפחות אולי יהיה לך סקס טוב. המקלות עושות את זה בדייט ראשון, נותנות הצ'אנסים והמחמירות מחכות עם זה קצת כדי להיות בטוחות בעצמן, לבנים זה כמעט ולא הולך.

חוק שתי הסיגריות הוא חוק שהשקתי ביום ההולדת של לילי. אותה לילי מסיפורים קודמים. 

החוק קובע שאם אתה ביומם הולדת\אירוע לא פורמאלי ואתה לא נהנה, אתה לא עוזב לפני שסיימת שתי סיגריות.

ללא מעשנים - חוק הבירה.

ללא שותים - אתם בבעיה. אין לכם תחום מוגדר, אפשר חוק הדיאט קולה אבל זה חצי כוח.

חזרה לענייננו, חוק שתי הסיגריות (או חוק הבירה) נועד לתת צ'אנס לאירוע מחד, ולתת פג תוקף מאידך. 

אני זוכר שבאותו יום הולדת ראיתי את קווי הלילה חוצים את הפאב, לא ידעתי מתי לחתוך ומה לעשות ושיעמם לי, ואחרי הסיגריה השניה הגעתי למסקנה שמיציתי.

היום מיציתי שוב, באותה מתכונת.

הגעתי ליום הולדת של חבר בלי חברים משותפים, כיבדתי כי הזמין אותי, שתיתי בירה אחת, הצתתי שתי סיגריות וכשהשנייה הסתיימה והבנתי שאני משתעמם - חתכתי.

עוד חוקי רחוב שאתם מכירים?

לילי ותום הכירו בלימודים, לפני שלוש שנים.

בהתחלה הוא שם עליה עין, היא לא ראתה אותו. אחר כך חפר עליה בפייסבוק, גילה שיש לה חבר, היא לא ראתה אותו.

אחרי חצי שנה התנגש ביניהם הגורל.

הוא מכר את הרכב, היא גרה לידו, הוא שאל אותה איך היא מגיעה ללימודים, היא הציעה לו טרמפ.

בום.

כמה חודשים אחרי היא הזמינה אותו ליום ההולדת שלה. 22. תום התלהב, לילי לא ראתה אותו (או שכן).

כשהגיע, פגש את החבר, הוא לא ראה אותו מעולם מלבד הפייסבוק, שלום שלום קר, וממשיכים.

היא ישבה איתו על צ'ייסר

ובירה

הוא עישן והיא רקדה, וכמה שהיא אהבה מעשנים... חבר שלה לא מעשן.

החבר הלך בינתיים, עוד קו לילה עבר ותום נשאר.

הוא נשאר שם עד שסיים את הבירה השנייה, התיידד עם אנשים, עישן את עצמו למוות וכל סיגריה שהוצתה הצמידה את לילי אליו.

כשהיו כבר פצוצים, רגע לפני קו הלילה האחרון, לילי ניגשה לתום מהבר. היא רקדה על הבר. הוא בא להגיד שלום. היא רכנה לכיוונו ונישקה אותו.

לא משהו תמים בלחי. נשיקה נשיקה.

הידיים שלו היו על הרגליים שלה וכך הם נשארו מספר שניות ארוך.

הוא נסע הביתה, היא חזרה לחבר שלה, הוא אונן, היא שכבה עם חבר שלה, וחשבה עליו.

לאחר שנתיים התחתנה.

אותו חבר. לא מעשן.

תום הוזמן לחתונה ולמרות שלא ידע מה לעשות עם עצמו, הגיע.

הכניס לקופסת הסיגריות שלו ג'ויינט לכל מקרה, ונסע.

הוא לא נהג באותו ערב, השתכר לאיטו, עישן מלא, היא ראתה את זה ונשבתה, ביום החשוב ביותר בחייה.

כשיצא מהאולם כדי להצית את הג'ויינט היא הרגישה את זה,

ויצאה אחריו.

הם ישבו על ספסל בקרבת האולם, מעשנים ירוק, הוא מחוייט, היא בשמלת כלה.

מדברים על החיים ועל החתונה ועל זה שאין לו חברה

יושבים ומדברים, וכשלא דיברו - התנשקו.

הידיים שלו היו על השמלה שלה, על השסע שברגל

לזכר היום ההוא.

הוא נסע הביתה, היא נסעה לירח דבש, הוא התפרק בשירותים, היא התפרקה על בעלה הטרי, וחשבה עליו.

לאחר מספר חודשים הוא חגג יומולדת. 30. 

תום סגר בית קפה, הזמין הרבה חברים, גם אותה. 

החברים המשותפים שלהם הבריזו, היא הגיעה, עם בעלה.

הוא היה שיכור ומסטול וחייך אליה הרבה.

היא הייתה שיכורה, הסמיקה וחייכה 

ובעלה לא הבין.

"נזוז?", בעלה שאל אותה, חצי שאלה חצי קביעת עובדה.

"תתקדם, אני אומרת שלום לתום ונזוז"

לילי תפסה אותו בדרך לשירותים, "מזל טוב תום!"

הוא לא ראה אותה, ככה זה כששיכורים

נכנס לשירותים והיא אחריו.

הם דיברו קצת והתנשקו המון

הידיים שלו לא עזבו

את הצוואר שלה

פעם ראשונה שהם מתנשקים כל כך משוחרר

והיא נעלמה לאופק

היא הגיעה הביתה והתפרקה, הוא היה עם מישהי באותו ערב, וחשב עליה.

עוד חצי שנה קדימה

מסיבת סיום תואר

לא נהוג להביא בני זוג

הוא לא הביא כי לא הייתה לו

היא לא הביאה כי לא נהוג

הוא ישב על גדות הירקון והצית ג'ויינט

האחרון שלהם יחד

היא ישבה לידו

ודיברה

וחיכתה בסבלנות רבה לג'ויינט

וללשון שלו

הם התנשקו המון על הנחל

כמעט שכבו

בסוף שיחררה אותו מעליה

וחזרה הביתה

הוא נשאר במסיבה וחשב עליה, היא הייתה עם בעלה וחשבה עליו.

זהו סיפור הפרידה של לילי ותום

שתמיד רצו זה את זו

אך לעולם לא מימשו

(נכון לכתיבת שורות אלה)

שון הוא בעל אינטילגנציה גבוהה. הוא גם בעל אינטלגנציה רגשית גבוהה. אחד מהדברים שהוא זוכר שהיו כתובים בחו"ד שלו היו שיש לו אינטלגנציה רגשית ברמה גבוהה.

הוא יודע לזהות את כל העובדים שלו, מתי הם שמחים, מתי לא, מתי הם מאושרים, מה עובר להם בחיים ומה לא.

הוא נופל רק במקום אחד - מערכות יחסים.

היא רוצה אותי? היא לא רוצה אותי? כיף לה איתי? רע לה איתי?, אלה המחשבות שטורדות אותו, והוא לרוב מעדיף לוותר הטמבל.

מספרים על אחת בתיכון שדיברה איתו המון, הוא לא הבין שהיא בעניין.

מספרים על אחרת שהייתה איתו בתנועת נוער, כשהוא חיפש את עצמו בשישי בערב בהשתלמות שלהם, היא הצטרפה אליו לחיפושים, הם המשיכו לחפש כל הלילה והוא לא הבין.

מספרים על זאת שהתחילה איתו בעבודה, והוא לא הבין עד שלא הדביקה לו נשיקה.

מספרים על מיטל, שישבה עליו בכנרת, קרובה מאוד, צמודה, לפה שלו, והוא לא ידע לעשות את הסנטימטר האחד הזה.

כי הוא אכל הרבה כאפות שון, המון, עד שהתחיל להיזהר, מאוד.

עד כדי שחושיו קהו והאינטלגנציה שלו נכחדה.

הוא אחד החריפים שון, מזהה מהר, מגיב מהר, מפלרטט כל הזמן, אבל הגרוש ללירה תמיד חסר שם, בגלל העבר.

הוא כבר נזרק כי הוא היה מהיר מדי ונזרק כי הוא היה איטי מדי, ונתאהב כי הוא היה מהיר ונתאהב כמו הוא איטי, אך לעולם

לעולם

לא ידע לעשות את הבאלאנס

את האיזון

מספרים על עדי

שלקחה אותו להשתכר שוב

ושוב ושוב

וכשהניח את ידיו עליה

היא לא הזיזה

וכשהתקרב

לא התרחקה

אבל הגרוש ללירה

לא היה שם

זהו הסיפור של שון

זהו הסיפור שלי

האסיר החופשי

זהו סיפורם של גל ועמליה. צמד קיבוצניקים שגדלו יחד מגיל צעיר.

עמליה, בעלת השם הכל כך לא קיבוצי, מתה לעוף מהקיבוץ, אך גל אוהב את המקום, וזה לא משנה כי הם לא ביחד והיא יכולה לעשות מה שבא לה.

הם מכירים כבר שנים, הוא רוצה אותה אך אין לו אומץ.

הם מכירים כבר שנים, היא יודעת שאם הוא ייזום - היא שלו, אך היא לא יוזמת בעצמה.

בכל פעם לפני שהם יוצאים גל דואג לסדר את יחידת הדיור שלו, עמליה לא מכירה את גל-בלגן (כך חבריו קראו לו), היא מכירה חדר מסודר, נקי.

בהיסטוריה נוצרה בדיחה שגל מחליף מצעים אחת לפגישה עם עמליה, אין עוד אחת שגורמת לו לרצות שהדירה שלו תהיה כל כך מסודרת ונקיה. ובכל פעם לפני שהם יוצאים - גם המצעים מוחלפים, just in case.

הם יושבים בפאב של הקיובץ, במקומות הקבועים שלהם עוד מילדות, הם יושבים וחופרים, הוא מדי פעם שם עליה יד, על הרגל, על הכתף, לעיתים נוגע בטעות בחזה.

הם יושבים בפאב של הקיבוץ, במקומות הקבועים שלהם עוד מילדות, הם יושבים וחופרים, היא לא מתנגדת לי שלו, היא כמהה אליה.

השנים עוברות, השעון מתקתק, החברים מתחלפים, אהבות באות והולכות וגל לא יוזם. גם עמליה לא. היא ליידי. היא מחכה.

זהו סיפורו של ג'ימי ג'ונס. הוא הגיע להתנדב בקיבוץ עם חבר שלו דנדי ופגש בעמליה. הוא חריף ג'ימי, התחיל איתה ישר, יצאו, קבעו, היא עוד תרד מהארץ בשבילו.

זהו סיפורו של גל, שיחכה לה גם 40 שנה אם צריך. זהו סיפורם של כל הידידים שלא מעזים ליזום.

אמ ; לק - לא מדובר בסיפור בין אנה לשלי אלא במקרים שקשורים אלי ולאנה ואלי ולשלי.

שלי היא הראשונה כרונולוגית וגם האחרונה

מחסנית

FILO

עליה נאמר "כשאני באור הזרקורים, זה קל להתאהב"

יותר נכון עלי.

היא נדלקה עלי כשהייתה עובדת שלי

אני חיממתי את הקשר קצת אחרי שעזבה

כדי לגלות שיש לה חבר

אז חיממתי שוב את הקשר קצת אחרי שעזבה (אותו)

כדי לגלות שהיא כבר לא בעניין

היא בשר מבשרי כיום

צלע

אנה הייתה שם בסוף ונפלטה ראשונה

מחסנית

LIFO

עליה נאמר "הכי קל להתאהב בפסיכולוג שלך"

הייתי שם בתקופה הכי מסריחה שלה בחיים

נתתי לה תשומת לב

ואהבה

וליבידו

ואז זה הלך ודעך

בקטע מוזר

עד לרגע כתיבת שורות אלה אני לא יודע למה

מעולם

מעולם לא קרה לי שהייתי בעניין של מישהי, ואז זה ירד בלי סיבה

אני מרגיש שאין פה סיבה

מעולם לא קרה לי שרציתי מישהי, ואז פתאום בום כבר לא

בנות הן עם מוזר

סליחה, לא מכליל

הבנות בעולמי הן עם מוזר

חידה לא פתורה

פאזל

סודוקו קשה מאוד

כזה שצריך לנחש בשביל לפתור

שיש יותר מדי אפשרויות לכל ריבוע

מעולם לא חוויתי את אנה או שלי מהצד השני

או לפחות את סוג המקרה

אט אט,

כדור אחר כדור

אני מפרק את המחסנית שלי פה

FIFO

יום טוב,

האסיר החופשי שיורה באפילה

אמ;לק - קנו לי מחשב, השאר היסטוריה.

עד כיתה ה' לא היה לי מחשב.

היה טטריס ומגהסון וסופר מריו לתוך הלילה, אך מחשב לא היה

בכיתה ה' התחננתי להורים למחשב, לא היה להם כסף לאחד כזה, אחת המורות תרמה לי מחשב.

זה היה המחשב הראשון שלי. 

286

ללא מעבד תמלילים

עם קווסט אחד

מלא תשבצים

ונורטון קומנדר

אחרי חצי שנה נקנה מחשב

המחשב השני שלי

ווינדוס 3.11

בהמשך גם היה פיפא 96

ו-NBA

וחוג של טורבו פסקל

לאחר מכן כבר הפסקתי לקנות מחשבים

קניתי חלקים

פה מעבד, שם כונן קשיח

האינטרנט הגיע

בהתחלה בזק

אחרי זה סרפרי

צ'טים

משם עברתי לפורומים

בצבא העליתי את הפוסט הראשון

קראתי לו - "איזה באסה, אני מאוהב"

זה היה ב-2005

הפוסט הראשון עלה בפורום

וגם השני

והשלישי

ואז פתחתי בלוג

בעל אותו שם

ומאז אני כלוא פה

אסיר חופשי

זהו...

איך ההיסטוריה שלכם התחילה? :)

לילה טוב,

האסיר החופשי

הוא ישב בתחנה והצית סיגריה.

היה לו עוד לילה ארוך לפניו, הוא רק רצה להגיע הביתה ולהיזרק במיטה, הוא לא ידע שיש לו לילה ארוך לפניו.

היא הופיעה משום מקום, למרות שהם היו במרכז העולם, נראה לו שהיא הופיעה משום מקום.

הוא ישב ובהה בה, מבטו היה מזוגג, של איש שרק רצה לישון, והיא הייתה יפה, מאוד, מאלה שכל כך יפות שאתה לא יודע איך לגשת, מאלה שכל כך יפות שאתה שואל את עצמך למי היה אומץ להתחיל איתן, מאלה שכל כך יפות שכנראה מתחילות עם הבחור שהן רוצות וכך הוא נבחר. כזאת

וכנראה שהוא הנבחר, למרות שהוא לא ידע את זה, היא ניגשה אליו, "סליחה, אתה יודע איפה האוטובוס לעפולה".

"אין אוטובוסים עכשיו", הוא ענה וחשב לעצמו מה לעזאזל היא עושה בתל אביב בשעה כזאת בחיפוש אחר טרמפ לעפולה.

"הייתי אצל חבר שלי", היא ענתה כאילו שמעה את מחשבותיו, "כלומר.. הממ.. אממ.. האקס".

הוא עדיין היה במבט מזוגג, אבל הצליח להקשיב, ראה את עיניה הכחולות הגדולות והעצובות, "בואי, יש מוניות שירות בהמשך".

"זה בסדר, אתה לא חייב לבוא, רק תסביר"

"זה בסדר, אני בדיוק לכיוון", הוא שיקר, "בת כמה את בכלל?"

הם עישנו יחד בהליכה לכיוון תחנת מוניות השירות, מדי פעם חייך אליה, היא עדיין הייתה עצובה וממש התאמצה לחייך אליו חזרה.

לאחר חמש דקות של הליכה שקטה הם הגיעו לתחנה, הוא חיכה איתה עד שמונית עצרה, היא חייכה, בפעם הראשונה הערב שהיא חייכה.

רגע לפני שעלתה על מונית התקרבה אליו, ונישקה אותו, נשיקה ארוכה וחצופה, היא לא כזאת אבל הגיע לו, היא לא כזאת אבל הייתה צריכה את זה.

לקחה את הגלקסי שלו, כתבה בו את הנייד שלה ועשתה צלצול ניתוק.

עלתה על המונית ונעלמה צפונה. הוא חזר לבד לכיוון התחנה שלו, עירני מתמיד, חיפש איש קשר שהוא לא מכיר ולא מצא, היא הספיקה למחוק את השיחה מיומן השיחות, הוא חייך וקצת כעס.

כשהתעורר בבוקר למחרת ראה שיחה שלא נענתה והודעת וואטסאפ

"הנבחרת", כך היא קראה לעצמה. חצופה שכמוה, חשב לעצמו.

DAY TWO

אולגה מצאה את עצמה לבד

עירומה

וקשורה על מיטת הדאבל קינג סייז שלו

היא לא ידעה שיש כאלה בבתי מלון

והיא לא הצליחה להשתחרר מהאזיק המזויין הזה

האזיק הפרטי שלה!

והיא מנסה להקשיב

למוזיקה מהמקלחת

לדעת מתי כבר ייצא

אבל הבנזונה שם טלוויזיה בפול ווליום כדי שלא תישמע

וכיסוי עיניים, היא ידעה שברגע שהיא תיאזק, היא לא תוכל להגיד לא כמעט לכל דבר, אז גם כיסוי עיניים היה שם.

והויברטור שתקוע בתוכה ורוטט על הדגדגן שלה, בטח שלא עוזר כרגע לריכוז.

DAY ONE

הכל התחיל בנסיעה משותפת. חו"ל ראשון יחד. אחרי כמה חודשים דביקים של דייטים ראשונים, סקס ונילי ואז סקס יותר משוחרר, ופוצי מוצי ואהבה...

אחרי כל זה הוא קנה להם זוג כרטיסים לתורכיה.

הוא עבד קשה, היא הייתה סטודנטית. הם הצליחו למצוא סופ"ש שמתאים לשניהם, ארזו עצמם ועלו על הצ'רטר הראשון בדרך לבטן גב.

נכנסו לחדר, כנראה הייתה אי הבנה, שתי מיטות זוגיות!

הוא נכנס להתקלח והיא חיברה המיטות למיטה אחת ענקית, הם הולכים לחגוג הלילה.

DAY TWO

הוא הביט בזוג הכרטיסים לקרוז

אוי כמה שזה עלה

סך הכל שייט של כמה שעות תורכיה-יוון

הוא ישב שם ובהה בה

כמה שהיא יפה

היא לא הייתה כזו יפה

היא "רק" הייתה לטעמו

היא ניגשה אליו

שאלה אותו באנגלית רצוצה אם אפשר לשבת לידו

הוא אהב משחקי תפקידים

זיהה את המבטא הישראלי

ודיבר איתה כאילו הם לא הכירו מעולם

השיחה קלחה

הם שיחקו את המשחק

הוא אהב את המשחק

קצת לתבל

הרבה זמן לא שיחק

הכל היה רגיל מדי ושגרתי

כשחזרו לתורכיה הוא שאל אותה בקריצה איפה ישנה

היא קרצה לו חזרה "אצלך"

הוא חייך

כמה שהוא אהב את זה

נדלק מזה

ניסה להסתיר את הזקפה

מבוייש כהרגלו

הם עלו לחדר

התנשקו

נשיקה מבויישת

הוציאה מהתיק שלה אזיקים

הוו הוא מעולם לא שם אותם עדיין

הפתעה יפה

לא ציפה לזה

"זה בשבילי", היא אמרה בחיוך

"זה בשבילך", הביא איתו בקבוק יין ושתי כוסות

לא נשאר הרבה יין בבקבוק, זה הכי טוב שלו באותו רגע

הם שתו קצת

היא שתתה הרבה

ושוב התנשקו

תוך כדי נשיקה הוא הצמיד לה את היד לעמוד המיטה

ואזק אותה

היא שלו

בשליטתו

הפשיט אותה אט אט

שלף ויברטור מהמגירה

היא חייכה

פתחה רגליים בלי שביקש

הוא הצמיד אליה הויברטור

נעלם לכמה שניות

וחזר עם צעיף

כיסה לה את העיניים

היא לא התנגדה

הייתה רטובה

כמעט מסופקת

לא ראתה את החיוך שלו

מתח את הגבול

הדליק את הטלוויזיה

ונעלם שוב

שומעת את הדוש

"אתה צוחק עלייי!", היא צעקה פעם ראשונה בעברית

"עוד מילה אחת ואני שם לך גם פקק לפה"

לא ידעה אם רציני

שתקה

DAY ONE

הוא קיבל טלפון מהעבודה וענה

היא ישבה על המיטה המרובעת

עירומה

משועממת

מחכה לו

מדליקה טלוויזיה

מגבירה אותה

עוד יותר גבוה

ועוד יותר

פול ווליום

מתה שזה יגרום לו לנתק את השיחה

היא הייתה חרמנית

וחיכתה

רצתה להתפוצץ

לגמור

אבל חיכתה

אפילו לא אוננה

חיכתה

הסתכלה על עמוד המיטה וחשבה לקשור אותו

אולי זה ינתק אותו מההתמכרות לעבודה

היא כבר כעסה

הזיזה את הרגליים בעצבים

מזגה לעצמה כוס יין

כמעט סיימה הבקבוק

מזגה כוס אחרונה

ישבה במרפסת

עירומה

הדליקה סיגריה

היא ידעה כמה הוא שונא שהיא מעשנת

אבל זה הגיע לו

חשבה לעצמה על המייקאפ סקס

וחייכה לרגע

הוא חזר מהשיחה

כיבה לה הסיגריה באגרסיביות

היא לא אהבה את זה

התחילו לריב

תוך עשר דקות אספה חפציה

הקדימה הטיסה

וסגרה את העסק

למחרת הוא עוד לקח את הקרוז ליוון

על הזין שלי, הוא חשב לעצמו, הכרטיסים האלה יקרים ולפחות אני אנקה את הראש

ואז הוא ראה את אולגה

ובהה בה

היא לא הייתה יפה

"רק" הטעם שלו

אמ;לק - 

אני שונה ממשפחתי. דומה מאוד לאבא, שונה מהשאר. אך אבא לא בתמונה מזמן.

השוני המרכזי הוא בעולם החברים. מאז שאני קטן השוני הזה בלט.

חזרה להיסטוריה

בשנים הראשונות זה קל, יש חברי בית ספר, בזה זה נגמר, עד כיתה ו' זה עבד יופי, למרות מעבר שכונה בשליש האחרון.

היו סביבי המוני חברים ונהניתי מהחיים, לגבי בנות, ניתן לקרוא שני פוסטים מטה.

בחטיבה-תיכון זה היה קשה יותר אך אפשרי, התחברתי למי שרציתי, לא התחברתי למי שפחות, סיימתי את התיכון בלי חברים. ריב עם מנהיג. טעות היסטורית.

ואז צבא, חברי צבא. 

שלוש שנים עם אנשים שאני לא מכיר, לא אוהב, לא רוצה.

נשארתי עם חמישה. גג.

בפסיכומטרי היו שלושה, נפלו חמש דקות אחרי שהפסיכומטרי נגמר.

במלצרות היו כלום.

במוקד הראשון היו המון.

שלוש שנים עם אנשים שאני לא מכיר, חלק אוהב, חלק רוצה.

שמרתי על קשר עם שישה.

לא כוס התה שלי, אך נשארו.

במוקד השני היו המון.

ארבע שנים עם אנשים אחרים, שונים, מבוגרים יותר, אחראיים יותר, אקדמאיים ברובם.

הם נעלמים בעזיבה

והם ייעלמו סופית כשאני אעזוב.

בלימודים מעט.

מרגיש שאין לי צורך.

אבל מלא.

כי יש אינטרס.

הם ייעלמו בעוד חודש, בסיום התואר. בסיום האינטרס.

תמיד הייתי שונה ממשפחתי בחברים.

לאחותי הגדולה היו מעט

לאחי הקטן אף פעם לא היה

כשהיינו ילדים הייתי מושך אותם איתי

הם היו משחקים עם ילדים שלא בגילם

כי לא הייתה ברירה אחרת

אני המודל

אני לא מנהיג, אבל כן מושך

חבר אמת

שלעיתים נדפק מהאמת

כלפי חוץ יש המון

כלפי פנים כלום.

אחד

חברים מסדרים חברות

ידידות מסדרות חברות

לפחות אלו שיש להן חבר

לי זה לא קורה

אני מהבלתי סדירים

בלתי חתינים

בלתי מיודייטים

אני כן מסדר

כל הזמן

יש לי זוג שעומד להתחתן בזכותי

ועוד רבים מההיסטוריה

זהו כביש חד סטרי

וכולם רואים לי את התחת

יש ימי שישי של בדידות

ויש ימי שישי עמוסים

יש סופי שבוע של לבד

וסופי שבוע שאני מחפש את הלבד

ביום ההולדת האחרון שלי (30) היו 50 חברים

במסיבת הפרידה שלי מהמוקד הראשון היו 80

אני מושך המון

ומי שמושך המון - מושך המון זבל

בלשון המעטה

מתוך 50 האנשים שהיו ביום ההולדת שלי

דיברתי בשבוע שלאחריו עם חמישה

יש לי המוני עשיריות חברים

שמרכיבים חמישה חברי אמת

וטוב לי

באמת שטוב לי

חוץ מהקטע שלא מסדרים לי בנות

יום טוב,

שון

שהולך להתקרנף על סרט כי יש לו חברים זקנים שלא רוצים לבוא איתו למסיבת רחוב

 אמ;לק - מי שיודע לכתוב טוב על סקס יקבל המון סקס כתוב, מי שגם נראה טוב יקבל את זה במציאות.

אי שם, בשנות התשעים, כשהתחילה סצינת האינטרנט, גלשתי דרך הספק surfree והתשתית כמובן הייתה בזק. הילדות הייתה תמימה אך עשוקה לעיתים, אני הייתי עני וטוב לו, היה לי אינטרנט, מה זה משנה איזה, העיקר שהיה אינטרנט.

לפני surfree היה לנו אינטרנט של אינטרנט זהב לדעתי, הייתה לנו חבילה של חמש שעות שעות חודשיות, ואחריהן היינו משלמים אקסטרה. היינו שני אחים (עדיין, טפו טפו טפו) וחלקנו את חמש השעות בהמצאה החדשה הזו, בחישוב מהיר היו לי שעתיים וחצי חודשיות אינטרנט, שעה ורבע אחת לשבועיים או 45 דקות בשבוע. אבל זה לא הסיפור...

לפני ה-surfree היה את רועי. רועי היה חבר מבית שהיה לו יותר כסף (אבא בנקאי!) והיה להם אינטרנט לפניי, אצל רועי התוודעתי לצ'טים, התבגרות חדשה, פורנו וכמובן סייבר-סקס. התבגרות.

כשפתחנו את ה-surfree אצלנו הייתי יכול לכתוב שורת מחץ, כמו סטטוס של היום, כתבתי - "אין אישה שלא נותנת, יש גבר שלא יודע לקחת", הייתי בן 16. התבגרות.

הסטטוס שיכולת לשים זיהה אותך, יכולת להתכתב עם אחרים שמחוברים יחד איתך, היה מגניב, עד לרגע שילדה אחת הבהירה לי שהמשפט שלי גרוע. אז בן לילה שיניתי אותו למשפט הלא פחות גרוע "בנות שרוצות סייברסקס אליי". זה פתח לי עולם חדש, אני בספק אם דיברתי עם בנות אמיתיות, אבל דיברתי וגדלתי והתבגרתי ממש מהר.

בין היתר נכנסתי לסיפורים של peep ועולם הסקס של ענת, למדתי מהר, גדלתי.

ואז הבנתי שאני קולט מהר ומבין מהר ויודע לכתוב, יודע לכתוב ממש טוב.

ואז הגיעה דניאל.

בהתחלה התכתבתי איתה בצ'ט של תפוז, בהמשך עברנו למסנג'ר, ה-ICQ כבר לא היה מגניב למרום גילנו (17-20). בהתכתבות איתה גיליתי שני דברים, האחד הוא שאני כותב ממש טוב בכלל ובענייני סקס בפרט, השני הוא שבנות חרמניות כמו בנים ולעיתים אף יותר (מחזור?). הייתה תקופה יפה, עם המון תמונות מרשימות, שיחות וידאו מדהימות, והמון אורגזמה, היה חסר משהו אחד - הנוכחות הפיזית שלי. פחדתי שזה יהרוס. זה אכן הרס.

אחרי דניאל הגיעו בלוגים שלמים ובלוגריות שגמרו אחת אחרי השניה. כאלה שנעלמו ביום וכאלה ששמרו על קשר תקופה ארוכה (עד שהשיגו חבר "אמיתי" בדרך כלל), הפרט המשותף לכל - אני לא צריך להיות שם פיזית, אני צריך להיות שם בכתיבה או בדיבור אך לא במראה.

היום יש את נופר ואת אולגה, הן מתות עלי אך לא נפגשות. זה מסוכן מדי, זה יהרוס את החוויה והן גומרות שוב ושוב ושוב והן לא יודעות אחת על השניה, שזה הכי דפוק לדעתי.

הייתה גם גאיה, לגאיה ישר שלחתי תמונה, וזה הרס, ותם ברגע שהיה לה חבר.

והייתה עוד אחת, עלומת שם, כי אני באמת לא זוכר אותו. היא הייתה נסיכה אמיתית, תוך כמה שיחות היא הגיעה לשיאים. נפגשנו, פעם אחת וזה נגמר. לא תרתי משמע.

אז מה עדיף? אישיות כובשת ומראה חצי כוח או מראה מדהים ואישיות חצי כוח? 

אני יודע מה עדיף פה, בסצינה האינטרנטית, עדיף להמשיך לכתוב ולדבר ולא להיפגש, עד שתבוא זאת שתשנה את דעתי.

שבת שלום,

שון,

הזאב הבודד

אמ;לק - חיי האהבה שלי עד גיל 30 היו נוראיים, ואני לקראת עוד כמה שנים של זבל

***טריגר חפירה***

מאז ומעולם אני יודע שאני סטרייט.

אני אוהב בנות יותר מכל דבר אחר.

אחד הזכרונות הראשונים שלי מכיתה ג' היה שהמורה העבירה לידי בת (!!) ואני ממש התלהבתי.

אבל אנחנו עוד נחזור לשם.

הראשונה הייתה לירז. בדיעבד הבנתי שזה לא זה.

בדיעבד גם הבנתי שאני לא נמשך למזרחיות.

לא בקטע גזעני.

טוב גם לשם עוד נגיע.

אז הראשונה הייתה לירז.

היינו חבורה של בנים, והיה את המנהיג, והיה אותי. אני מעולם לא הייתי מנהיג אך אף פעם לא הייתי פראייר.

כשהמנהיג דרש ממני לעשות משהו שלא אהבתי, אמרתי לו את זה בפרצוף.

ופעם אחת אמרתי לו את זה והוא לא אהב כנראה, והוכרז עליי חרם.

התעלמתי מהחרם, והלכתי לארגז החול.

אם יש משהו שאני יודע לעשות, זה להתעלם ממציאות מסריחה ולנסות להוציא ממנה את המיטב.

אז התעלמתי, והלכתי לארגז החול.

זה השלב לספר שזה היה בגן חובה, לאנשים מבוגרים אין ארגזי חול (וחבל).

שיחקתי לי

ופגשתי את לירז

דיברתי איתה, עשיתי מינגלינג

גילינו שיש לנו חברים משותפים

עולם קטן מסביב לארגז החול

הזכרון החזק שהיה לי שם, היה שהחברים צחקו עלי שאני משחק עם בת, ואני צחקתי עליהם.

השנייה הייתה קרן.

כיתה א-ד

ואוו

כמה שהיא הייתה יפה

אשכנזייה, לבנה, חברת אמת

הייתי רואה אותה ונפעם

הלב היה עוצר את עבודתו לשנייה

כך הרגשתי

אפילו העזתי לנשק אותה בלחי פעם

ואז עזבתי את השכונה.

ואת קרן

שמרתי איתה קצת על קשר דרך מועצות תלמידים.

וקצת דרך תנועות נוער

והנה הגיעה אורטל

היא לא הייתה אשכנזייה

אבל בהירה

היא הייתה שם בכיתה ה

הכניסה אותי ישר לעניינים

באחד מימי ההולדת במקלטים

(ילדים לא יודעים היום איך לגדול)

הצעתי לה חברות

אפילו כרעתי ברך

לימים אמרתי שלא היה לי איפה לשבת לידה

כולם ידעו שזה שקר

היא הסכימה

אך זה לא החזיק

בהמשך הצעתי גם למורן

היא הייתה מדהימה

היא סירבה

למרות שכתבתי מכתב ארוך

ואפילו ניקבתי עליה בבריכה שהייתי מנוי בה והיא לא

ואז הגיעה רותי

בכיתה ו

היא הייתה כל כך קרובה אליי

כמעט נישקתי אותה פעם

אהבתי אותה ממש

מאוד

עד השמיים

היא הייתה מזל שור

ואני עקרב

גיליתי שזה שילוב אולטימטיבי

וקראתי כל יום הורוסקופ בשבילה

במעבר לחטיבה הקשר התפספס

לאחרונה היא התחתנה

עוד שלחתי לה הודעה בפייסבוק לפני

זה לא עבד

פתטי שכמותי

המעבר לחטיבת ביניים-תיכון היה אכזרי

עברתי עם מספר מצומצם של חברים

בלי בנות מעניינות

התרסקתי חברתית

תקופות שלמות של בדידות

עם החברים מהיסודי הקשר דעך אט אט

כל מי שרציתי, לא היה לי אומץ לפנות

התקלקלתי

ההתבגרות הלכה נגדי

מה גם שתמיד נראיתי צעיר יותר

ובנות השכבה שלי לא הסתכלו עלי

מעולם

לא היה לי מה להציע

כלל

זכרון אחד מכל התיכון

שיעור נהיגה

בכיתה י"ב

אפילו לא שיעור שלי

של חבר

אני כבר הייתי עם רשיון ביד

אספה אותנו מישהי

והם התחלפו

ואני ישבתי לידה מאחור

דיברנו על מסיבות

ועל הופעות

היא הייתה מגניבה

אבל היה חסר לי הגרוש ללירה

לא היה לי אומץ להחליף איתה טלפונים

אפילו המורה לנהיגה אמר שהוא חושב שהיא רוצה אותי

אך לא הסכים לתת לי את הטלפון שלה.

ליאת

הייתה עוד אחת מהבודדות של התיכון

הייתי איתה באילת

או בחו"ל

אני כבר לא זוכר

היא לא הייתה יפה כל כך

אך מרוחקת משאר הקבוצה

בעיקר עם ההורים שלה

אני לא הייתי עם המשפחה

הייתי היחיד שבלי משפחה

ילד רחוב

ציון כהן

בלילה האחרון העזתי לדבר איתה

כל הילדים היו בהלם שאני עושה את המהלך

אפילו הצעתי לה לבוא איתנו אחרי זה לחדר

היא ויתרה

ונעלמה בהמון

ובזה זה נגמר

מור

האחרונה מהתיכון

והכאפה של הנעורים

הכרתי אותה באותו אילת

או חו"ל

היא הייתה מדהימה

עדיין כזאת

אפילו נפגשנו לשחק פיפ"א אחרי

היא גרה במרחק אוטובוס

אספה אותי מהתחנה

עזרתי לה להתקין המשחק

שני דברים שאני זוכר - 

האחד שאמא שלי דאגה להלביש אותי ל-"מאורע"

אף פעם לבוש היה הצד החזק שלי

וגם זה נראה לי מוזר שאני צריך להתלבש יפה לבית של מישהי

אך אמא התעקשה

ואני הגעתי אליה לבוש היטב

השני הוא שאמא שלה בהתה בנו כששיחקנו

ניסתה לראות מה אנחנו עושים

ומי הילד שמשחק עם הבת שלה

אחרי הפיפ"א היו עוד כמה ניסיונות מצידי

ראינו סרטים יחד

ובפעם הראשונה שהצעתי לה לבד

היא ברחה

יותר מהר מיוסיין בולט היא ברחה

כאפת חיי

ניסיתי להחיות את זה עוד

וזה לא עבד

לא מזמן חבר ילדות התחתן

חיכיתי לה

מעין ירייה אחרונה לפני שאני משחרר את זה סופית

היא לא הגיעה

ושני של סוף התיכון

שהייתה שנה מעלי

ונעלמה לי כשנכנסתי ל-י"ב

והיא באמת הייתה היחידה שהיה לי סיכוי איתה עד אז

והייתה את אתי

הבת של חברה של אמא

שכמעט התנשקנו

התחתנה לא מזמן

ואז הגיע הצבא

שלוש שנים של בדידות טוטאלית

בסוף התיכון היה לי ריב רציני עם אחד המנהיגים של קבוצה שכן התחברתי איתה

ובום

נותרתי בלי חברים

סגירת מעגל יפה לגן חובה שסיימתי בלי חברים בגלל ריב עם מנהיג

שלוש שנים של כלום ושום דבר

שלוש שנים שיצאו מהם חמישה חברים

שהיו עולם ומלואו

כמו נחש שהתעורר משנת חורף

השתחררתי מהצבא היישר לבנות אזרחיות

עבדתי במלצרות

התחלתי עם כל מלצרית אפשרית

(וול, לפחות ניסיתי)

ואז המראה שלי דפק אותי

או הבטחון העצמי

אחרי קצת מלצרות

וקצת פסיכומטרי

(גם שם הייתה מישהי, אך שוב, הבטחון אוי הבטחון)

הגיע המוקד הטלפוני

אחרי כמה חודשים

מצאתי את עצמי עם ים ידידות וחברים חדשים

וקראש אחת...

שלומית

שם כה מכוער

לבחורה מכוערת

אך אשכנזייה ממש

ואשכנזיות ממש, כאמור עושים לי את זה

אך שם גיליתי את איזור הידידים

בכל הכוח

ואחרי שלוש שנים של מוקד טלפוני

ושוב, כלום ושום דבר

עזבתי ריק

אך עם מלא ידידים, ידידות, חברים, חברות

בין לבין הייתה הילה

היחידה שהסכימה לגעת בי

לא שכבנו

לא נמשכתי אליה

כן ירדה לי

ממש התאמצתי להפעיל אותו

ואחרי המוקד הטלפוני הייתה שוב תקופה שחונה

ואז הגעתי לעוד מוקד

והגיעה שלי

השנייה שהסכימה לגעת בי

זה נגמר בכמעט זיון ברכב

התעייפתי...

בשנתיים האחרונות יצאתי עם ארבע בנות

אחת מהן מהכרות בבלוג

מכה של חוסר בטחון

ואפס ליבידו

ויתרתי עליה מהר

השניה מאתר הכרויות

באמת שהיא רצתה אותי

אך חוסר הביטחון שלי גמר את העסק

אפילו לא שכבנו

השלישית מאתר הכרויות, אך נדלקה מזה שיש לי בלוג

לא הטעם שלי בעליל

לא מזרחית

כן שחומה

ממש ניסיתי

שיכנעתי את עצמי

היא ויתרה

מיוזמתה

והרביעית מאתר הכרויות

אחרי שבועיים של התכתבויות

זה תם

אחרי דייט אחד

עד היום לא יודע למה

ושבוע שעבר ניסיתי להתכתב עם עוד מישהי

חברה של חבר

היא פירקה את זה תוך חמש דקות

זה היה מביש

ונגמר על כלום

פול גז

בניוטרל

השבוע התפטרתי מהמוקד השני

עברתי ארבעה שותפים שונים (roomate)

שלושה בנים ובת

תואר שלם

צמחונות

טבעונות

חזרה לצמחונות

חזרה לבשר

מלא כמעט מערכות יחסים

שתי נשיקות

ירידה אחת

הורה שנפטר

והורה שני שהשתגע

גיל 30

מלא ביטחון עצמי כלפי חוץ

אפס כלפי פנים

מראה לא משהו

אך לא נורא

קול סקסי (לא אני העדתי)

והמון המון שכל (שוב, לא אני)

שבוע הבא מתחיל עבודה חדשה

קריירה

שלאחר התואר

ואני ריק

מבחינת מערכת יחסים

זוהי תמצית חיי

אני הוא האסיר החופשי

שמעולם לא נכנס לכלא

ומעולם גם לא יצא ממנו

הגעתם עד לכאן?

תנו תגובה, דעה, אמירה, רעה, טובה, קלה, קשה, אכזרית, תהיו אתם

שבת שלום,

שון,

הזאב הבודד