ואולי אם

אתמול עשיתי את זה.

אתמול יצאתי בפני החבר הכי טוב שלי, שהוא הומו בעצמו.

אני יודעת שאני אמורה להרגיש עם זה בנוח, הוא צריך הכי להבין אותי - יותר מכולם.

אבל בכל זאת, הרגשתי כל כך מבויישת, 

הרגשתי שהוא הולך לשפוט אותי, הרגשתי שהוא הולך לא להבין אותי,

הרגשתי שהוא הולך להתבייש בי, הרגשתי כל כך שונה.

אני כל כך תומכת בקהילה. תמיד הייתי.

אבל מעולם לא רציתי באמת להודות שגם אני חלק ממנה.

אני כל כך מקבלת את זה כשזה מישהו אחר, אבל למה כשזה מגיע אליי אני מפחדת?

למה אני לא מצליחה לקבל את זה שאני נמשכת לשני המינים?

למה אני מרגישה שונה מהאחרים אפילו כשהם בדיוק כמוני? 

למה אני מתביישת בזה?

אני לא צריכה להתבייש. אני לא אמורה להתבייש.

הרי תמיד ידעתי.

תמיד ידעתי שאני אוהבת נשים.

תמיד רציתי שתשכב לצדי אישה, שתחבק אותי, שתבין אותי.

תמיד רציתי חברה באותה הרמה שרציתי גם גבר.

תמיד הסתכלתי גם עליה וגם עליו.

אני כותבת את זה עמוסת דמעות.

כי אני חושבת שלאחר שישה עשר שנים, אני מתחילה לקבל את עצמי כפי שאני.

אני מתחילה להבין שאהבת אישה היא בסדר.

זה בסדר.

אני יכולה לאהוב את שניהם, וזה לא מוזר, וזה לא חריג, וזה לא שונה.

לא בחרתי להיוולד כזאת, אבל זכיתי.

ואני מקווה שבאחד מן הימים אני באמת אצליח לקבל את עצמי כמו שאני.

אבל עשיתי צעד משמעותי בחיים שלי.

אני יודעת שאני ביסקסואלית.

עכשיו אני צריכה להפסיק לברוח מזה.