אני שונאת את הבת זונה הזאת.
מעולם בחורה שאני בטוחה שנראת הרבה פחות טוב ממני הצליחה להוריד לי את הביטחון.
היא אשכרה כבשה אותו, את עידו שלי, הוא פשוט מאוהב בה ולעזאזל אני לא מצליחה להבין מה.
זאת אומרת, לי ולו היה משהו כל כך מיוחד.
מעולם לא ניסיתי להרשים אותו והייתי מי שאני והוא היה מי שהוא והרגשנו כאילו אנחנו מכירים שנים והיה לנו כל כך כיף ביחד.
אני מתגעגעת אליו. כל כך כל כך מתגעגעת אליו.
אני מתגעגעת לשיחות שלנו ולחיבוקים שלנו וללילות שלנו ביחד ולהומור שהיה אך ורק שלנו.
אחרי פאקינג חצי שנה של ניתוק קשר סוף כל סוף חזרנו לדבר והכל חוזר לי בבום, ואז אני מבינה שזה בעצם תמיד היה שם.
זה מוזר שאני בת 17 וחושבת שהכרתי את הגבר שלי?
אני כל כך לא מאמינה בשטויות האלה אבל אני פשוט בטוחה שזה הוא.
איתו אני אתחתן. איתו אני אהיה כל החיים שלי.
למה זה?
התחושה הזו לא עוזבת אותי מהרגע שהכרנו.
אני יוצאת עם גבר תקופה ואז כשזה נגמר, במקום לבכות אני אומרת ״גם ככה בסופו של דבר אתחתן עם עידו״.
אולי המוח שלי מנסה להדחיק את העובדה שהוא ניפץ לי את הלב לחתיכות ומנסה לנחם את עצמו?
ואם אני מרגישה ככה והאינטואיציות האלו באמת קיימות - למה הוא לא מרגיש?
למה הוא איתה?
ואז מתחילות הפנטזיות.
שהוא שוכח את הארנק בתיק שלי ואז הוא בא אליי כדי לאסוף אותו ואני מביאה לו אותו בפיג'מה כמו שהוא אוהב והוא בא לנסוע ואומר לי ״חכי רגע״ ומסתכל עליי במבט הכאוב שלו כמו שהוא כל הפאקינג זמן מסתכל עליי,
ואז הוא ישתוק כי הוא אפס ואני אגיד לו ״אם אתה רוצה שאלך אני אלך״
והוא יגיד לי תשארי. ואני אשאר.
אני מתגעגעת ל״התגעגעתי״ שלו ולאצבע המשולשת שהוא היה עושה לי מהחלון, וכשהוא היה מרים אותי ואומר לי ״תשתחררי, כיף לי עם מי שאת״
ולימים שהוא היה מחטט לי באף ולזה שהוא היה מושיב אותי עליו ומחבק אותי חזק.
לאודם היקר שלי שהיה נמרח על שנינו ועל הבדיחות שלנו על אחת מהבנות שעובדת איתנו.
אנחנו עדיין צוחקים מאותם בדיחות, כל אחד אומר אותן לתוך האוויר והשני צוחק מהצד.
ואנחנו עדיין מסתכלים אחד לשני בגעגוע בעיניים.
ואין סיכוי שרק אני מרגישה את זה.
ואני בת זונה אם הוא אוהב אותה יותר משנוח לו איתה.
והוא יחזור, והוא יהיה שלי.
והלוואי, בשביל שנינו עידו שלי, שביום שתחזור,
יהיה לי את האומץ לקבל אותך בחזרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
LittleBlackAngel