שם, במרחק אלפי קילומטרים ממנו, בטיול הגדול, חזרנו לדבר.
בהתחלה במיילים בודדים, ואז בשיחות סקייפ ארוכות.
ארוכות.
אלו היו ימים שהייתי קמה מוקדם מידי, בגלל הפרשי השעות ביני ובינו.
רק כדי שנספיק לדבר, עוד פעם שיחה כזאת, ארוכה-ארוכה.
אני זוכרת את זה. 7 בבוקר אצלי, 1 בלילה בשעון ישראל.
קפה וסיגריה אצלי, ניסיונות אחרונים לא-להירדם אצלו.
זוכרת באיזה הוסטל הייתי , באיזו עיר ומדינה. כמה ימים אחרכך,
אולי שבוע, כבר הייתי במדינה חדשה.
הסיטואציה שבה אני קופאת מקור במסעדה קטנה במדינה חדשה,
בזמן שהוא מסמס לי ש"בואי נישאר ידידים..." כי "יש לי מישהי חדשה בלב".
נשברתי.
"ריסקת לי את הלב" כתבתי לו.
והיום. היום אני לא יודעת אם זה הוא שחסר לי או הרעיון שבלהיות איתו.
להרגיש אותו, לסמוך עליו, לגעת בו, לחבק אותו חזק.. כמו שרק אנחנו יודעים.
ימים קשים.
ימי דמעות ואובדן..
חזרתי לארץ. לאבטלה, לחיפוש אחר עבודה, לתקופת ההרשמה ללימודים..
מה עושים.
ממה מתחילים?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Better than me