תן לי סיבה להאמין ש

אתם מגיעים לים,

חיבוק קצר שלא מעיד בכלל על ארבעת החודשים האחרונים שלא התראתם. 

מהלכים בחושך על החול, נוגעים לא נוגעים בקצה הגאות. 

החוף נטוש, כמה מכוניות, פיצוציות שסגורות בקור הזה.

אתם הולכים, מדברים על הא ועל דא, כאילו דבר לא השתנה. 

שיחות מעט מהוססות, את מנסה להיות טבעית לידו, להיות את, להוכיח לו שאת בסדר גם בלעדיו. 

הוא מבקש רשות לחבק אותך, ואת יודעת שהוא מתכוון לזה, כמו לעוד הרבה דברים שהוא הולך להתכוון אליהם במהלך הערב. 

החיבוק הכי טוב, עוטף, מחזיק.. ממש שומר עליך. החיבוק שחיכית שייכנס לחייך כבר שנים.

הוא מושיב אותך על הירך שלו, את מנשקת אותו על הלחי והוא במבט מושפל שואל "למה את עושה את זה לעצמך?"

ידעת שזה יבוא. קיווית שלא, קיווית שיהיה אפשר לדלג על זה.

הוא מסתכל עלייך, עם העיניים החודרות שלו והכנות האינסופית, והגרון נחנק מדמעות שעומדות לבוא. 

את מרגישה את הרטיבות בעיניים ועונה לו בקול שמתאמץ לא להשתנות , משתנק מעט: 

"אני אענה לך, אבל אחרכך, עכשיו יש לי דמעות"

הוא תופס אותך לחיבוק ארוך, אומר שזה בסדר. שאת לא צריכה לבכות, שלידו את יכולה לההיות איך שבא לך. 

לא יודע עדיין שהדמעות האלה יגיעו מאוחר יותר שוב. 

אמצע דצמבר בחוף הנטוש, וגם הנשיקה הארוכה שמגיעה לאחר מכן לא מחממת אתכם,

אז את מציעה את האוטו שלו, מן מסחרית קטנה שתצליח להכיל ולחמם את שניכם. 

הוא עוטף אותך. דואג לך כל הזמן, מחבק אותך כשאת דומעת שוב אחריי שהנושא עולה. 

את יודעת שהוא לא יהיה שלך , את יודעת שמחר לא תדברו לעוד ארבעה חודשים, אבל הדמעות באות מעצמן.

הוא ישאל שוב "למה את פוגעת בעצמך ככה..." , ולך לא תיהיה תשובה.

הוא ידבר איתך בפתיחות ובכנות, יחבק עם היד שלו את כל כולך גם כששניכם זרקתם חצי מהבגדים מזמן לצד,

וילחש לך שאת יפה. שאת יפייפיה.

יספר לך בשפות זרות כמה שהוא אוהב אותך.

הוא יתפוס את המותן שלך אחריי שתיקה ארוכה וינסה לעודד אותך מעט. את תלחשי לו שזה כל הצדדים,

המותן, הירך, השומנים, במין צחוק ומבוכה וכנות שמפחידה אותך לרגע. 

הוא יגיד לך שזה בסדר, את הכי יפה ככה. 

הלב שלך יפול לתחתונים, כמו עוד הרבה דברים אחרים.

וגם בשעה 3 לפנות בוקר באמצע שבוע לצאת מהאוטו ולחזור למציאות זה לא אופציה.

את מנסה לנצור את הכל מאותו רגע, להנות מהשניות האחרונות שלך איתו,

 במין פנטזיה שחלמת עליה הרבה זמן, ובכלל אף אחד מכם לא מצליח להתנתק.

שניכם צוחקים שעוד כמה שעות כבר השמש תעלה ויש עבודה, אבל הוא תופס אותך לעוד נשיקה ארוכה וממכרת.

ואיך אפשר בכלל לעזוב את השפתיים שלו?

את הכנות המדבקת, את הדאגה המחממת הזו?

"פעם הבאה שניפגש זה כשתחזרי, עוד שלושה חודשים, אם.."

"אם מה?"

ובלחישה רכה לתוך האוזן שלך הוא מסנן "אם בכלל", והלב נצבט מחדש. כמו כל פעם בפגישות האלה שלכם.

רק שהפעם את יודעת שהוא מתכוון לזה.

לילה שיזכר לעוד הרבה מאוד זמן. הידיים העוטפות, הדאגה שלו, הכנות המרתקת, המבט החודר הזה בעיניים... 

לפעמים את תוהה אם תמצאי מישהו שלא יזכיר לך אותו,

שלא יגרום לך להשוות כל נשיקה, כל מילה ומבט.. אליו.

ומבינה שוב שאת רוצה רק אותו. 

לא התאפקתי, ואחריי שקראתי את זה שוב ושוב, ואז שוב עוד פעם ,

שלחתי לו העתק. 

אני חושבת שמיקמתי אותו במקום מרכזי מידי בלב שלי.... 

את רוצה להשוות מה אני קיבלתי בגיל הזה מול מה היא קיבלה?

בגילה היום? את באמת רוצה להיכנס לזה?

שנדבר על זה שלא ביקרתם אותי בצבא אפילו פעם אחת? וסגרתי פי שתיים ממנה ב"גיל הזה".

שנדבר על זה שבגיל 21 שלה היתם נוסעים לבקר אותה בכל מקום בארץ שהיא בחרה לגור בו, ואותי..

טוב, אתם כבר מודיעים מראש על העצלנות. 

אז אל תשווי לי עכשיו. 

תפסיקי, תפסיקי לבסס את החיים שלי על החיים שלה. 

את הטיול שלי לפי "החווייה הגרועה שלה, אל תחזרי עליה".

תשתקי כבר, ותני לי לחיות את החיים שלי. 

"תוותרי לה, אל תיכנסי איתה לזה". למה. למה הפעם אני צריכה לוותר. 

אני רוצה להתפוצץ עלייך, אבל אני אוהבת אותך אמא. באמת אוהבת אותך. 

אני לא יכוהל לעשות את זה, כי אני יודע למי יכאב ולא רק לי. 

שאני אגיד לך את כל האמת בפנים?

מה שאני באמת מרגישה ?

יאללה אמא, לא בגיל 16 ולא בגיל 21, מעולם לא הצלחתי ולעולם לא אצליח. 

"אני.. צריך שנפסיק לדבר לתקופה" . אדיוט, אתה זה שחזרת לדבר איתי. אני שתקתי. 

לוקחת צעד אחורה מכל האנשים בחיי. לסמוך על אנשים מתגלה ככאב, לאט לאט, יותר ויותר.