קצת מתכווץ לי הלב. קצת כואב.
קצת לא אכפת לי אבל קצת חבל
קצת קיוויתי שאיתי זה יהיה אחרת אבל כל הזמן היה חשש.
ידעתי שהוא לא מחפש מערכת יחסים , אבל גם אני לא .
ומצד שני... מצד שני אולי טיפטיפה קיוויתי.
קצת היה לי כיף, וקצת מיוחד.
וקצת החיבוק והנשיקה וה... אחרת.
זה הרגיש אחרת. זה הרגיש כאילו אני לא עוד אחת.
ומצד שני כל הזמן מחזיקה כל מילה , כל צעד שלו, בעירבון מוגבל.
אפילו כששאלתי בסוף והבנתי שהמוח צדק כל הזמן, והנה שוב - שוב המוח ניצח את הלב...
ההגיון את הרגש...
ואז קצת נשברתי. שבר אמיתי, כנה.
לחש לי שאני ילדה טובה, וזה נחמד. וזה טוב.
לא יודעת מה טוב בזה.
אתה יודע שהילדות הטובות הן אלה שנפגעות, נשארות לבד, לא?
אמר שהוא שהוא השלה אותי והכל באשמתו. אבל זה לא, זה לא רק הוא, ידעתי גם. ולא עצרתי.
אבל לא נותנת לו לדעת כמה נפגעתי. כמה זה באמת היה כואב, וכמה אני יודעת שזאת לא אשמתו, ובאסה,
כי אין את מי להאשים חוץ מאת עצמי.
וקצת יותר כואב ככה, כנראה.
קרובה לדמעות, אבל מחזיקה חזק.
במקום נהר של מים, נשאר נהר של מילים וחיוך מזוייף מלווה את צמד המילים "זה בסדר" ו- "אל תצטער" .
באמת שאין לי מזל. באמת. וקצת נמאס לי.
ואני מתמסכנת ומרחמת על עצמי, כי קצת בודד לי כבר חצי שנה. קצת לבד וקצת שום דבר לא ישתנה.
טעימה קטנה מרגעים יפים , ופוף.
DONE .
אז קצת כואב. אז מה. כבר רגילה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Better than me