איך מצליחים לנהל מערכת יחסים עם מישהי שנמנעת ממגע ויותר מדי חיבוקים ונשיקות?

קשה לי, אני רוצה אותה קרובה, אני רוצה שכשאנחנו יחד אנחנו נהיה הכי קרובים שאפשר, אני אוהב שהיא נוגעת בי, לאו דווקא באופן מיני, בכללי, שתחבק ותנשק ותמשוך אותי למיטה אם אני רק אגיד לה שאני חייב ללכת... 

אני רוצה לנשק אותה עד שיינשרו לי השפתיים וייגמר לי האוויר, אני רוצה לחבק אותה עד שיישברו לי הצלעות ולהסתכל עליה כלכך הרבה עד שאתעוור מהיופי שלה... אבל... היא קצת פחות...

זה לא שהיא לא אוהבת, היא אוהבת אותי והיא לא נגעלת ממני או משהו כזה, היא פשוט קשה עם מגע, היא שונאת קיטשיות, היא שונאת חיבוק של יותר מ10 שניות ונמאס לה מהנשיקה אחרי כמה שניות... קשה לי עם זה, זה מרגיש כמו דחייה, זה מרגיש כאילו אני נלחם מול כל העולם, כל הזמן, ואז כשאני מגיע לרגעים איתה לבד אני צריך.להמשיך להילחם על כל דקת יחס ממנה, להלחם בפייסבוק ובאינסטגרם ובחברה שלה שלא מפסיקה לחפור כבר חודשים על האקס... נמאס לי ממלחמות, אני רוצה שהיא תשכב לידי ותשים את הכל בצד כשהיא איתי ותלטף אותי ותגיד לי שהיא אוהבת אותי, רבאק אתם יודעים כמה קשה לי להוציא ממנה את זה? 

שוב, זה לא שהיא לא אוהבת, אני יודע שהיא אוהבת, ושהיא אוהבת שאני מנשק אותה, ומחבק אותה, אבל.. היא גם אמרה לי את זה... קשה לה עם הצמידות וה"דביקי" וה"קיטשיות"...

ולי? לי קשה בלי זה, כי אני מרגיש בכל פעם שהיא אומרת לי "די" או מרחיקה אותי, וגם אם בצחוק היא קוראת לי "מציק", אני מרגיש את אותה הרגשה מהילדות, את הדחייה מכולן וה"לא" המהדהד שתמיד ישב לי בראש, אני מתחיל להריץ את כל העלבונות שאמרו לי בילדות ומשהו דופק לי בראש שזה עדיין ככה ושהיא בכלל לא אוהבת אותי, והראש עובד שעות נוספות והגוף מנסה להשיג יחס אז אני מפנה לה גב ומתעלם עד שהיא תבקש ממני שאסתובב, כמו ילד קטן, אבל... זה רק כי אני צריך את היחס הזה... אני צריך שהאחת שאיתה אני רוצה לחיות כל החיים שלי תדע לזהות מתי אני צריך אותה, ואת המגע שלה, ושהיא תוכל לתת לי אותו...

הכל פוזה,

אני מקנא כלכך באנשים אחרים... 

אני מקנא בכאלה שיודעים לווסת את הרגשות שלהם, להגיד מה שהם רוצים להגיד ולא מה שהם באמת מרגישים,

אני מקנא באלה שיודעים להעביר הכל לידם, ולא לייחס חשיבות למה שמשפיע עליהם או על אחרים,

הלוואי והייתה לי את היכולת הזו להתעלם ממה שאת אומרת,

הלוואי והייתי כמוך, הלוואי והייתי יודע לשתוק,

אתמול הייתי אצלך, ואחרי הסקס בכיתי כמו אידיוט... אני אפילו לא יודע להסביר למה, טוב אולי זה יישמע דבילי, אבל..

הכל התחיל מזה שבאתי אלייך למרות שלא תכננתי לבוא, כאילו, תכננתי, לא יכולתי וביטלנו, ואז יכולתי לבוא אז באתי, וזה היה נראה אינטרסנטי קצת מצידי, אז.. לא תכננתי שזה יקרה אבל זרמנו לסקס, ו.. לא גמרתי, לא הצלחתי להתרכז בכלום, אבל זה לא העניין, העניין הוא שהרגשתי רע אחרי הסקס, בגלל שזה הרגיש לי, כאילו את חושבת שבאתי אלייך רק בשביל זה...

וזה הכעיס אותי, שבאתי ובכל זאת זה זרם לסקס, זה הכעיס אותי שאני לא עוצר את עצמי, נכון שאת גם היית חרמנית, אבל אני יזמתי את זה, וזה מרגיש לי כלכך לא אני, כי זה לא אני, אני אוהב להתכרבל מתחת לשמיכה ולעשות צחוקים, ולא לשכב כל היום ולעשות סקס מתי ואיפה שרק אפשר..

בקיצר, התחלתי לבכות בגלל שהתאכזבתי מעצמי, כי זה הרגיש לי כלכך אינטרסנטי מצידי, ואני מפחד, שאת תפרדי ממני בגלל שזה לא פעם ראשונה שזה קורה, שאת תזרקי אותי בגלל שזה קרה כבר כמה פעמים, ו.. אז המשכתי לבכות כי התחלתי לחשוב על  זה שמגיע לך יותר, שמגיע לך גבר אמיתי ולא אחד שבוכה, שמגיע לך מישהו שמרוכז רק בך בעיקר במשהו אינטימי כמו סקס, לא שחשבתי על אחרות או משהו כזה, פשוט לא הצלחתי להתרכז בך, וזה מפריע לי, ואני חושב שמגיע לך מישהו טוב יותר,

את מושלמת כזאת, את יודעת הכל, את מנוסה, ואת יודעת לשלוט ברגשות שלך, ואני? אני ריגשי, אני לוקח הכל ללב, אני מאוהב רגע אחד ורוצה שנתחתן ורגע אחרי מפחד שתיפרדי ממני כי בכלל אמרתי לך "בואי נתחתן", גם אם זה לא באמת בשיא הרצינות...

קשה לי, אתמול הלכתי אחרי כל המקרה עם עיניים אדומות, והיום אחרי הסדר דיברנו בוידיאו, היית עייפה, ואני שאלתי אותך אם את רוצה שנגור יחד, ושנתחתן, ואת אמרת "לא יודעת נחשוב על זה" חצי בצחוק וחצי הרגיש אמיתי, אני לא יודע, קשה לי לקבל את התשובות האלה...

קשה לי שאת לא אומרת לי גם שאת רוצה שנגור יחד, אבל את כן מראה לי שמלות חתונה ורהיטים בפשפשוק שאת חושבת שיהיו יפים בבית שלנו...

אני כלכך אוהב אותך ויחד עם זה רוצה שיהיה לך הכי טוב שבעולם, וקשה לי שאת מופנמת יותר ופחות מחצינה רגשות כמוני, קשה לי לשמוע אותך אומרת "אני אוהבת אותך" רק אחרי שאני שואל אותך אם את אוהבת אותי,

הייתי רוצה שתיזמי, קשה לי לקבל תשובות "לא יודעת אני אחשוב על זה" כשאני שואל אם תרצי שנתחתן, גם אם זה לא באמת רציני ולא באמת כרעתי מולך ברך עם טבעת עכשיו...

קשה לי עם עצמי, אני כלכך מקנא בך, ביכולות שלך להסתיר ולהראות מתי שאת בוחרת, ביכולות שלך לקחת הכל לאט ולא למהר, 

אני מרגיש קצת אידיוט, שאני לוקח הכל ללב, שאני לוקח כל שיחה כמכריעה בין פרידה וחתונה, כאילו אין אמצע, 

אני שונא את זה שאני כלכך קיצוני, את זה שאני מפחד כלכך מכל דבר קטן וזה שאני מפחיד אותך בכנות שלי, ומצפה שאת תעני בדיוק כמו שאני רוצה, ואם לא אני מתחיל לחשוב שאת רוצה להיפרד...

אני לא יודע מה לעשות, אני חסר אונים ואני אפילו לא יודע מה אני מעדיף שיקרה, אני כבר לא יודע אם אני מעדיף להתחתן איתך להיפרד, אני לא יודע אם אני רוצה שתעני לי כן או לא, או אולי...

אני חושב עלייך ואני מדמיין חיים ביחד איתך, אני חולם עלינו כהורים ורגע אחרי מסתכל על ההודעות שלנו, רואה שלא ענית על ההודעה האחרונה ומתחילות לרוץ לי בראש מחשבות שאת רוצה להיפרד, אני שונא את זה שאני מי שאני.

אני לא יודע מה את חושבת, אם את באמת רוצה שנגור יחד ונתחתן או שאת פשוט לא יודעת איך להגיד לי שלא,

אני שונא את זה שהכל זה פוזה אחת גדולה ואת מפחדת להיות אמיתית איתי,

אני שונא לשחק משחקים ושונא להתנהג בדרך מסוימת רק כי ככה כולם עושים...

אני רוצה להפסיק פעם אחת לקנא,

די כבר,

פוזה.

אני כותב לך כאן כי לפעמים קשה לי לדבר,

עם כמה שאני אומר לך, קשה להסתיר את האמת,

אני מפחד,

אני מפחד כי ייקחו לי אותך, אני יודע,

אני מפחד כי כשאני בוכה, רק אני שומע,

אני אוהב אותך כלכך, שזה כבר מסוכן,

כי אם לא תהיי לצידי, אני לא אשאר כאן,

אני אלך לי למקום אחר, בו הבדידות אינה מילה גסה,

אבכה לי כמה שיותר, אתמכר ללחי הנמסה,

לפעמים כיף לבקר, בעולם שבו אתה לבד,

אבל כמה מסוכן זה להישאר, בלי אף אחד,

וזה לא שאין לי חברים, זה דווקא יש בשפע,

אבל זה לא מדד האושר, את זה כל אחד יודע,

הלוואי והזמן היה עוצר, אז לא היה לי לאן למהר,

הייתי יושב ומהרהר, חושב אולי לעזוב לעולם אחר,

כאן לא קל, לחסרי הביטחון העצמי,

עד שבא הגל, שסוחף אותך לחוף השני,

מתי הגל הזה יבוא? האם הוא בכלל מתכנן להגיע?

ומה עושים עד אז? אני מפחד אפילו לנסות להביע..

נשארים חסרי כל? מפחדים לצעוד? לעמוד? לשכב?

הולכים על כל הקופה? אני נאחס, אין מצב,

עד מתי נמשיך לצחוק על עצמינו?

עד מתי נצטרך להעמיד את פנינו?

לא, אני לא רוצה שתקרא לי שמן, זה אף פעם לא מעודד,

זה שאני מתופף בתגובה על הבטן זה כי אין דרך אחרת להתמודד,

אולי יבוא יום שנעמוד על שלנו? בא לי להעליב את כל הרזים,

את כל מודל היופי הנאלח, את היפות, היפים, החתיכות והחתיכים,

את כל המעצבים, המאמנים, המתאמנים והנאמנים,

את כל המשקיענים, שקונים בגדים ואיפור בים מזומנים,

את כל אלה שמתרכזים ביופי,

את כל המצטיינים שהזניחו את האופי,

את ההוא עם הגיטרה, והזמר עם המיליון,

וההוא שדקר רק כי ההיא יצאה מהארון,

אני רוצה עולם של אנשים כמוני, לא דוגמנים עם קוביות,

אני רוצה להרגיש פעם אחת מתאים, ולא "ההוא עם הבעיות",

בא לי להסתובב ברחוב, שמלא באנשים ממוצעים,

בא לי חברה לא מושלמת, שיהיו בה קצת פגמים,

אני רוצה ללכת, לעולם של אנשים סבירים,

רק תתנו לי, לחיות חיים קצת משוגעים,

בלי לקבל מבטים על זה שאני לא בסדר,

בלי להרגיש כמה שזה מוזר לא להיות חלק מהעדר,

מה בסך הכל ביקשתי? קצת הוגנות?

מה בסך הכל רציתי? להיות חלק מהמציאות?

המציאות אולי פגומה, כמוני, ואת מושלמת,

אבל עכשיו את מבינה? שאני לא יכול לתת לך ללכת?

בלעדייך הכל יתקוף אותי בחזרה, מבלי שאוכל להתחמק,

בלעדייך אני אציע את גופי למכירה, לכל מי שירצה רק לשחק,

להעליב את רגשותיי, כי לשמן אין רגשות,

להדמיע את עיניי, כי רק לרגע העזתי להשאירן יבשות,

אולי יום יבוא ולא אצטרך אותך איתי אהובה,

אבל עד שאמות והיום הזה יגיע, אני צריך אותך קצת יותר קרובה...