
החלטתי לחזור טיפה אחורה ולהציג את עצמי, או משהו בסגנון.
היום בבוקר קמתי יחסית מוקדם ועשיתי את דרכי לכיוון חדר השירותים, בכדי לצחצח שיניים. רגע לפני שהגעתי לדלת השירותים, אח שלי הופיע במסדרון, מחזיק בידו את הגלקסי, הרים את מבטו אליי ואמר: "וואי, אני כל כך מעוצבן. כל כך מעוצבן!"
"למה?" שאלתי, מנומנמת, אך גם קצת מוטרדת לקראת תשובתו.
"המדינה שלנו כל כך מעצבנת," הוא אמר, "אנחנו כל כך גזענים!"
"אה," אמרתי בהקלה והלכתי לצחצח שיניים.
גם אני הייתי כמו אח שלי לפני כמה שנים. בעצם, לפני שהתגייסתי. ואז שירתתי את המדינה, קצת יותר משנתיים. והכול נעשה להרבה פחות מעניין. להרבה פחות מרגש. אנחנו גזענים? זה לא מפתיע. אנחנו לא דמוקרטיים? זה לא מעניין. אנחנו אומרים משהו אחד ועושים משהו אחר? בסדר. בזמן ששירתתי את המדינה, חשבתי רק על דבר אחד. התפקיד שלי. עשיתי אותו על הצד הטוב ביותר. לא עניין אותי כל מה שמסביב. בקושי פתחתי עיתון. בקושי נכנסתי לוויי-נט. לא התעכבתי על כתבות פוליטיות או על כתבות אחרות שפשוט עושות רע. מציגות את התמונה הנוראית שבה אנו חיים ואף פעם לא נותנים את הכיוון לפתח שבקצה המנהרה. לאור. אין שום תקווה בכתבות הגרועות האלה. וואלה, אני שמחה שלא פתחתי עיתון ולא נכנסתי לוויי-נט ושלא התעכבתי על הכתבות האלה. אני שמחה שהפסקתי למלמל שאני עצבנית על המצב.
בימים אלה אנו חיים בבית קטן, עם נוף לים. בקרוב אנחנו נעזוב אותו ולא יהיה עוד נוף לים, כי קשה להשיג נוף לים במדינה שלנו. תמיד בונים בניינים שמסתירים את הנוף. וחבל. אני דווקא אהבתי לשבת ולהסתכל על הים בכל בוקר, עם ספל תה על השולחן.
החלטתי לפתוח את הבלוג הזה בשביל להציג את הדברים קצת אחרת. אשתדל תמיד לעצור לתת לכם הוראות הגעה אל האור שבקצה המנהרה.
"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן." (רבי נחמן מברסלב)