בתכלס החיים מסובכים

אני אוהבת להרגיש מנותקת 

מנותקת מהאינטרנט 

מנותקת מהטלפון

מנותקת מכולם

אני מרגישה הרבה יותר טוב כשאני מרוחקת, אני אוהבת להיות לבד כי כשאני לבד אני מרגישה שאף אחד לא יכול לפגוע בי חוץ ממני, אני מרגישה כאילו אני נמצאת בתוך בועה שמגנה עליי מכל הרע שיש בעולם, אני אוהבת לרוקן את הראש שלי ולשמוע בראש מן צפצוף כזה, זה ששומעים בבית חולים שאין דופק.

בחופש יש לי נטייה להיות בטלפון כל היום אבל בגלל שאני בקורס מד"א (מסתבר שכן קיבלו אותי) אני מתנתקת מהטלפון לגמרי במשך 8-9 שעות, וזה מרגיש טוב, אני לא יודעת מה קורה עם האנשים שקרובים אליי, לא שומעת צפופי הודעות ולא טלפונים-סוג של מנותקת.

אני פתאום לא מרגישה אחראית על משהו מסוים, אני מרגישה כאילו לא הכל מוטל על הכתפיים שלי לשם שינוי.

היום הראשון היה נחמד ומעצבן.

השני משעמם ועצוב.

השלישי מלא בבכי.

הרביעי משעמם.

החמישי מכעיס וכיפי.

השישי מלא בהקלה והתלהבות.

כמה מהאנשים שאהבתי בין רגע הפכו לאנשים שאני שונאת 

כמה מהאנשים ששנאתי בין רגע הפכו לאנשים שאני -בסדר- איתם.

כמה מהאנשים שרק אמרתי להם שלום והנהנתי הפכו להיות קרובים אליי.

הקורס קיץ הזה פוצץ לי את הבועה שחייתי והסתתרתי בה.

אז היום אני נוסעת לקורס קיץ בצפון, שווה רצח. 

כולם באוטובוס עם אוזניות ורק אני שכחתי אותן בבית):

מי שבלי אוזניות, ישן. מי שלא ישן, מדבר עם חברים. אני מקנאה באלה שישנים או מדברים עם חברים, בייחוד בגלל שאת שניהם אני לא מצליחה.

אני מניחה שפשוט אמשיך לדמיין דברים בנסיעה הזו.