חייו של סטודנט

You came into my crazy world like a cool and cleansing wave"

Before I, I knew what hit me, baby, you were flowing though my veins"

אני שטה על הכביש וג'ון (הזמר)  כבר שר לי ברקע, יש רגעים כאלה לפעמים, קסומים, כמו אותו רגע שתפקידו לבשר לך "מותק, זה לגמרי היום שלך!" אני כמובן מדברת על הרגע שאת מדליקה את הרדיו ב-7 בבוקר, עוד לא בטוחה שכפתרת את החולצה כמו שצריך, בטוחה שזה עוד יום מחורבן של עבודה ושגרה, אבל אז השיר שלך מתנגן בקולי קולות, ולא נותר לך אלא לסגור את החלונות ברכב, להגביר עד הסוף ופשוט לשיר עם הזמר...

אז שלא יובן לא נכון, אותו יום, ביסוד שלו, כלל לא היה יום מיוחד, להיפך.

יום המבשר על תחילתה של תקופת מבחנים..איך לומר "מאתגרת", ואני בדיוק שמתי פעמי מדירתי במרכז לכיוון צפון הארץ.

"יש רק שלוש דרכים להצליח בבחינות" הכרזתי בקבוצת הוואטספ המשותפת.

ואני, שאת תפקיד ה"ילדה הטובה" שבין חברותיי הפסדתי כבר ממזמן, ביושר כמובן, לא מדברת על עבודה קשה.

"הרעיון הוא לעורר מוטיבציה ללמידה" הכנתי את השטח.

"או שהמרצה שלך חתיך בצורה יוצאת דופן, או שתלמדי עם מישהו שיש בינכם חיבור, או שאשכרה תיאלצי להיסגר כחודש בבית עם ספרים ולהסתפק בציון בינוני".

כמובן שזה לא הסמסטר הראשון שלי, והתיאוריה הוכיחה את עצמה כבר יותר מפעם.

כשאני בוחנת את האפשרויות לגביי, אני רואה באופן ברור כי המרצה שלי, מגולמן בן 70, ממזמן הפסיק למשוך מישהו מלבד את עצמו ולכן ניראה שרק האפשרות השנייה נותרה על כנה.

וכך התחלתי בציד, מאתרת מבעוד מועד שותף לעבירה.

והנה היום הגיע, ואחרי הרבה עשן לבן, שיצרתי ממש בעצמי ובחיי מבלי לעשן דבר, נפגשנו ללמוד ביחד.

אז למרות החיוך שלו, הקעקוע שהוסתר מתחת לשרוול וסיקרן אותי, אויי בחיי, כמה שהוא סיקרן אותי(!), ולמרות העובדה שבשלב הזה, שניה לפני שמתחילים ללמוד, כל דבר בעולם כולל החסה בשטחים נמצא מעניין, ניגשנו לעבודה!

לפטופ פתוח עם הסיכום הנדרש, קלסר עם כל החומרים מודפסים מחברת ושני עטים, כחול ושחור ממש כמו במבחן, כי ככה אני אוהבת שהכל מסודר, מדויק...חוץ ממה שלא, אבל זה כבר לשיחה אחרת.

שעתים, שלוש, של לימודים ללא הרף, דף ועוד דף נגמר במחברת, באמת עמדנו בהישג הנדרש.

הרגשנו בצדק שזה הזמן להפסקה.

מצוידים בכד של קפה יצאנו להפשיר קצת בשמש, באופן מפתיע השיחה זרמה בטבעיות, למרות שהוא נושק ל-40 ואני רק בחצי, סיפר לי על עצמו, על המשפחה, התכלית בחיים, זרק גם מילה על הקעקוע, משהו שקשור לפראיות, שם איבדתי אותו, במכוון, התאפקתי לא לשאול..."הקעקוע, עד לאן הוא משתרע?", כן זה הקטע שלי עכשיו – להתאפק.

מנטרה על שליטה טוטאלית בעצמך, ובמחשבות שלך, את לא שותה ולא מעשנת...זה יפה לספר את זה ככה, אבל במילים אחרות אפשר לומר "זאת פשוט דרך לעשות את אותן הטעויות רק במודעות מלאה" .

ואם כבר באיפוק עסקינן, אחרי קנקן של קפה, אין לך ברירה אלא להתאפק רוב היום.

בין כוס לכוס הוא גם ביקש שאספר על עצמי, או לפחות כך נדמה לי..האמת שיותר הגיוני שפשוט סיפרתי מרצוני, כזאת אני, כזה הוא.

אז סיפרתי, בלי לגלות הרבה, אבל מספיק.

את מה שאמרתי במפורש הוא ממש לא זכר אבל יש לי תחושה שמה שנאמר בין השורות הוא הבין טוב.

ביקשתי שלא ישפוט, למרות שבפנים התחננתי שדווקא כן.

"בלי לשפוט אמרת?" הוא שאל חמוש במבט המסקרן ממקודם.

וברגע פתח בלפטופ איזשהו בלוג שהוא כותב, האמת , לא ציפיתי, זה היה מרתק.

היה שם הומור, תשוקה, זרק הערה על פיתויים ויצר האדם, ממש הרים לי להנחתה, עלתה בי השאלה אם הוא מוביל אותי לשם במכוון או שזה פשוט המוח הקרימינולוגי שלי שמבין יותר ממה שהוא צריך, החלטתי להתפקס ולחזור לכתוב במפורש.

בהמשך נכתב על כמעט סקס, כמעט הגשמת חלומות, כמעט חוסר מוסריות טוטאלית, אבל רק כמעט – מה שהפך את כל העסק לכשר ופחות כיף.

לרגע עבר לי בראש לספר לו, שגם אני חוטאת בכתיבה, כל כך דומים, אבל גם כל כך שונים...

אצלי אף פעם אין כמעט, ואני בניגוד אליו, לא מראה לבעלי את הבלוגים, זאת חלקת גן העדן הפרטית שלי, וטוב שכך איך אמר הדוקטור "אי אפשר לשפוט על מחשבות שבלב".

אז למה לא אמרתי לו בעצם, שגם אני כותבת? ספק כי רציתי לפרגן לו, וספק כי לא היה בי הרצון להסביר, שכבר שנים שאין לי מוזה, והנה הוא בא והמילים נשטפות, ולכי תסבירי בלי שיבין לא נכון. בימנו אנו, משפט תמים יכול להתפרש בנקל כפלירט חסר בושה, וכבר נכוות בזה פעם אז את צריכה להיזהר.

בלי לשים לב כבר נהיה ערב, לצדנו ערמות של כוסות קפה מקומטות, עברנו על כל החומר הדרוש, ואפילו חבורת הבנות, האיך לומר "מאותגרות חברתית" שלמדו לידנו כבר התקפלה מה שהיווה יותר מרמז שהגיעה השעה  להיפרד.

באותה  העת, הדופק בגוף כבר יצא מפרופורציה, ספק אם זה מקנקני הקפה שרוקנו, או שהקעקוע עוד סיקרן ולא נתן מנוח, שואלת את עצמי האם גם הוא לקח משהו מהיום, האם הוא בכלל  יזכור משהו מלבד הבריחות שלי "לתת שתן" (כדבריו) אחרי כל הקפאין שזרם לי בדם?

החלטנו להיפרד כל אחד לדרכו באיחולי הצלחה למבחנים הקרבים, הבטחנו שלמבחן הבא, נלמד שוב ביחד.

זה השלב שבו אני נזכרת, ביני לבין עצמי אני כל הזמן מודה שבין אנשים נשואים אין מקום לידידות, ואף על פי כך אני שואלת "תוכל לכתוב לי? כמו בבלוג, רק בשבילי?" זה כבר האגו מדבר ממני, בשפה משפטית זה נקרא "דחף לאו בר כיבוש" (מסתבר שלמדנו כנדרש!), הוא שואל על מה ואני מקווה שהוא כבר הבין את הראש.

נכנסת לרכב, מניעה צפונה, שמה שום אודם, מחייכת לעצמי במראה, מוציאה את הדיסק מתא הכפפות מתפללת שהוא לא שרוט -

. I'm addicted to you, hooked on your love"

Like a powerful drug I can't get enough of"

מי אמר שתקופת המבחנים לא יכולה להיות מהנה?