הוא היה נורא נחמד בטלפון. הדיבור שלו היה מהיר ומתלהב "היי, שלום מה נשמע? אני רק מתקשר לבדוק מה שלומך. נעים מאוד אני צ' ואני המלווה הטלפוני שלך מטעם העמותה" כל מילה שלו הייתה בצליל מתמשך ומודאג, התחושה הייתה שזה אדם שבאמת ידאג ושאפשר לסמוך עליו. הרגשתי טוב עם זה שהוא האדם שנבחר לדאוג לי. "כל שאלה שיש לך אני כאן" משפט שחזר על עצמו פעמים רבות בשיחות המעטות שהיו לנו.
זו הייתה ההתחלה, אני רק התחלתי לעבוד ובמקביל לנסות לצאת לבלות, ניסיון שלא צלח ותמיד חזרתי מאוכזב. באמת הרגשתי צורך לדבר עם מישהו על החברה והוא נראה האדם הנכון.
"אם יצא לך להגיע לתל אביב, אפשר גם להיפגש". זה היה הסימן. "אני אשמח. מה דעתך על שלישי?"
בדרך לתל אביב לא הפסקתי לחשוב על התקופה האחרונה ועל כמה שאני לא מצליח למצוא את עצמי. תכננתי לפתוח הכל ולספר.
;ירדתי מהרכבת והוא חיכה בחוץ, אדם מבוגר, נראה משכיל למדי. "איפה תרצה שנשב?" "אני לא מכיר. לא ממש משנה לי". הוא הוביל אותי לרכב שנראה חדש ומפואר. אני לא מתעניין ברכבים, אבל הוא נראה יוצא דופן.נסענו לקיוסק קטן ושקט, בדרך עוד גיששנו עם שיחת הכירות.התיישבנו, משהו במבט שלו היה מוזר. המלצר ניגש אלינו ושאל מה נרצה להזמין. צ' שאל "יש אולי יין?" (לא חשבתי שנשב לשתות אבל בסדר זה יכול להיות נחמד). "לא מצטער אדוני, אין לנו. רק קפה". התחלנו לשוחח וסיפרתי הכל, על המעבר, היציאה וחוויות שאני עובר.כל השיחה הוא התבונן בי מרוכז. בשלב מסויים המלצר פנה ואמר שסוגרים ("אה, אתם לא מהמקומות שסוגרים בשתיים?" "לא אדוני בעשר").
 חזרנו לרכב, הוא נהג לפארק הירקון. "יש לי ממש חיבור איתך, אני מרגיש שנקשרנו כבר מהשיחה הראשונה ואני אעשה כל מה שדרוש לעזור לך" זה כל כך טוב לשמוע את המילים האלו מבן אדם שגם יכל באמת לעזור בהרבה דברים. הוא התגלה כאדם עשיר, מקושר ומצליח.ישבנו בפארק, השיחה גלשה למין. "הייתה לך התנסות עם גברים?" שאל, "לא הייתה לי התנסות עם כלום, לא מזמן יצאתי בשאלה". "אל תדאג, דברים ישתנו".
השיחה המשיכה והתחלתי לגלות התעניינות בו. "מה גרם לך להתנדב?" התעניינתי גם בחייו הפרטיים.
 ישבנו קרובים אחד לשני על הספסל בפארק. מידי פעם רצה מולנו בחורה. "הרבה באים לכאן לעשות ספורט" הסביר.הוא התקרב אלי יותר והסתכל במבט חודר "אני נורא מעריך אותך" אמר וחיבק במשך זמן ארוך.
"אני מאחר לרכבת, יש לי עוד עבודה מחר" אמרתי.
חזרנו לרכב, הגענו לחניה של הרכבת. צ' עצר ושוב הביט בי "אתה יודע... דבר שנורא חסר לי בחיי הוא קרבה, יותר חברה" הוא תפס לי את היד "מישהו שיתן לי חיבוק ונשיקה, מעולם לא היה לי חיבור כל כך טוב כמו שיש ביננו" הרגשתי מעט לא נוח "זה הדדי" השבתי.הוא חייך ושוב חיבק אותי והצמיד את היד לרגל. "אין מי שיתן נשיקה וקרבה" הוא התקרב ונישק לי את הלחי הרגשתי מוזר לרגע אבל לא עצרתי. ("הוא באמת מתכוון לזה, באמת הוא אדם מקסים"). 
"אני חייב לצאת" שיקרתי הרכבת יוצאת ממש בקרוב. הוא המשיך לנשק את הלחי השניה ואז נישק את הצוואר ושוב בצוואר. הסתכל בי שוב. חייכתי אליו "היה לי ממש נעים להכיר" הוא החזיק אותי מולו לרגע ואז הרפה. "בסדר גמור, אני מקווה שעוד ניפגש" "גם אני" החזרתי.
יצאתי מהרכב והלכתי במהירות לתחנה יש עוד חצי שעה לפחות לרכבת הבאה. מה היה כאן? שאלתי את עצמי. לא יכול להיות שהוא נמשך אלי, זה ממש מוזר. הרגשתי צורך להיות כבר בבית ולישון אבל זה יקח זמן יש עוד לחכות לרכבת ואז זמן נסיעה.כל הדרך חזרה לא עיכלתי את מה שקרה שם. כנראה שהגזמתי כשנפתחתי ככה, אולי הוא הבין לא נכון? אבל איך בכלל אפשר להבין לא נכון?!ירדתי מהרכבת, עצרתי מונית וכבר ספרתי את הרגעים עד שאהיה בבית.נפלתי למזרון וכל התחושה הרעה הייתה שם. לא באמת עזרתי לעצמי  רק הוספתי עוד אחד לרשימה.
הפלאפון השמיע צליל של הודעה "היה לי ממש כיף להכיר אותך, היה לנו חיבור נפלא, מחר כבר אתחיל לעזור לך"
רק לא זה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
