אחותי היא טיפוס מעניין במלוא מובן המילה.
אני זוכר עוד תקופות בהן שיחקנו יחד ותקופות אחרות כמובן ש... אתם יודעים... לא שיחקנו.
בגיל 16 התחלתי ללמוד בישיבה גדולה, דבר שהחליש את הקשר הרציף עם הבית. כלומר, קשר עם ההורים היה עוד סביר אבל לשוחח בצורה נורמלית עם שמונה אחים מטלפון ציבורי שמיועד לעוד מאה וחמישים בחורים, זה איך לומר, לא עובד. חוץ מזה, הריחוק בפני עצמו הוא כבר גורם מרחיק כך שגם בזמן שהישיבה מצאה לנכון ל"אפשר" פלאפון כשר לבחורים, זה עדיין לא עבד באותה מידה.
בתקופה הזו הבית גדל בצורה קבועה (חוץ מהילדים, הם גדלים בצורה אקספוננציאלית). המצב הוא שכשאני מתחיל לעקוף את גיל 20 אני הרבה פחות מעורב בפרטים הקטנים דוגמת משברונים והתנהגות שונה אצל האחים אבל את הסיכום אני מקבל כל סופש. בקיצור, החיים עצמם כשמתבגרים.
אני רק מבהיר שאין בכתוב לעיל העברת ביקורת על גרימת נתק משפחתי בציבור החרדי.
כשהגעתי לאזור גיל 22 הייתי נוהג לדבר עם אחותי על כך שכדאי לה ללמוד פיזיקה ומתמטיקה ובילוגיה ובקיצור 'דער לימודי ליבע' זה היה מעט לפני שנכנסתי לארון בתקופה בה הייתי ספק רציונליסט ספק יושב על הגדר. היא למעשה הבינה את זה עוד לפני השיחות שלנו בנושא, כך שלא היה מדובר בשיחת שכנוע אלא יותר בשיחות מוטיבציה מטובלות בייעוץ.
אז היא עשתה את המהלך שלה וגרמה לכך שיסלקו אותה מבית הספר, דבר שלא השאיר הרבה ברירה חוץ מלשלוח אותה לבית ספר דתי באזור. כזה שיאפשר גם לימודי ליבע רחמלצ. היה לה גם את החלק שהיא הייתה צריכה לשכנע אותם להתקבל כמעט לכל מקצוע בערך שמתאפשר שם, למרות שהיא באה בלי רקע מתאים. בסופו של דבר זה עבד, היא השקיעה הרבה מזמנה והצליחה להשלים את הפער, לתגבר כל מקצוע ואפילו להוציא ציונים גבוהים (בטווח שבין 95 ל-100).
מעט אחרי שעזבתי את הבית ועברתי לחיפה היא העזה לספר לי בחשאי שהיא לא מאמינה באלוהים, כך הסתבר לי כי עוד לפני התקופה בה אני הפסקתי להאמין, היא אבדה את שלה בהדרגה. נוצר בעצם מצב בהם הפסקנו להאמין מבלי לשתף האחד את השני. או אם להשתמש בעולם הדימויים נכנסנו לארונות נפרדים, במקום להיכנס יחד לאותו ארון. עדכנתי אותה במצב שלי וסיפרתי לה אפילו על התקופה בהם הייתי פעיל, שלחתי אותה לקרוא סיכומים שהסתתרו בחליפה הישיבתית שלי בכיס מלפני שנתיים וגם להאזין ל"דיונים" שניהלתי באותה תקופה.
בחזרה לשבת, לפני שבוע הוצאתי מהארון בכוח על ידי אמא שלי והחלה מריבה קטנה ביני לאבא שלי. מריבה שהסתכמה בכך שצד אחד משדר עצב והצד השני משדר חוסר אכפתיות, הייתה אי ודאות לאן הסיפור מתקדם. ההתקדמות החלה לאחר מספר ימים, קיבלתי שיחת פלאפון מאבא שלי ניכר היה בקול שעדיין קשה לו הוא התנשף די הרבה, התחושה כאילו הוא עוצר את עצמו מלבכות, ו... התנצל. זו הייתה שיחה ממש קצרה , אמרתי לו שאני לגמריי מבין את התגובה שלו וזה נגמר בזה.
במקביל שמרתי על קשר רציף עם אחותי שתעדכן אותי על המצב בבית. מתברר כי בשבוע הזה, אחותי שעוד חיה עם ההורים ונמצאת בארון, החליטה לצאת במקביל אלי ולדבר עם אמא שלי. השלב הבא קרה מייד אחר כך, אמא שלי שוחחה עם אבא שלי ארוכות בחדר עליה ועלי, בסוף השיחה הוא יצא מהחדר וחיבק אותה.
אז, התחושה כרגע היא עדין חוסר ודאות, אבל המגמה חיובית בהחלט. לא חושב שיכולתי להוציא טוב יותר מזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
