סגול כחול

היסטוריה, המקום הזה היסטוריה.

למרות שאני נכנסת לפה כמעט כל פעם שאני חוזרת מהצבא. זה מרגיש לי כל כך ישן.

כל כך השתנתי.

מי אני בכלל ?
אין לי מושג.

אני בקושי מדברת, בקושי מדברת באמת.

לאף אחד כבר לא אכפת לשמוע אותי,

אני פשוט נעלמת.

אין לי חברים, כל כך קשה לי להודות בזה.

אבל אין לי.

אני חושבת שאני בדרך אל האבדון.

פעם אמרתי שהאנשים האלה יהיו החברים שלי לכל החיים.

כמה שטעיתי..

אולי זו רק תקופה, אבל לא נראה לי, זה נהיה גרוע משבוע לשבוע.

אולי צריך משהו גדול שיעזור לקשר לצמוח מחדש.

אבל נראה לי שיותר מדי נהרס, פשוט נגמר...

אני לא מאשימה או משהו, אם כבר אז רק את עצמי.

אני עצובה

רב הזמן

אין לי כוח להרבה דברים.

הצבא מוחק אותי.

אין אף אחד שמקשיב.

אני לא מסוגלת יותר

מסתובבת כמו מכונה.

אני לבד.

הכי לבד מעולם.

אני אדישה, נראה לי שהכי אדישה שהייתי אי פעם.

אני שונאת את זה.

שונאת את עצמי.

כמה זמן לא כתבתי פה.

בשביל מה? במילא אף אחד לא קורא.