מוקדש:
עוד סיפור אחד של אהבה
שימי תבורי
עוד סיפור אחד של אהבה
לפני שסוגרים את האורות
עוד סיפור אחד של אהבה
שיוצאת מבין השורות
עוד לחישה אחת קטנה
לפני שהולכים אל הבתים
זכרונות מן הפגישה הראשונה
כשהצטלבו המבטים
פעם את בוכה, ופעם את צוחקת
מזילה דמעה, כי זה הזמן ללכת
לכל האהבות יש סוף והתחלה
נפרדים רק במבט, בלי לומר מילה
עוד סיפור אחד של אשליה
שלא ידענו אם היא תגמר
אוספים בלב את כל מה שהיה
פעם רע ופעם טוב יותר
עוד נשיקה אחת קטנה
לפני שמכבים את האש
מין הרגשה כזאת, משונה
שזה הסוף, אבל עוד ניפגש
פעם את בוכה, ופעם את צוחקת
מזילה דמעה, כי זה הזמן ללכת
לכל האהבות יש סוף והתחלה
נפרדים רק במבט, בלי לומר מילה
המאורעות האחרונים גרמו לי לחשוב...
אולי... אולי הפגיעה שלי מאהבותי הגדולות מחולקת לשתי חלקים?
אז כן, השתיים הקודמות פגעו בי באמת.. במעשים שיכולתי להגיד לעצמי "היא עשתה ככה והיא עשתה ככה..."
אבל אולי.. רק אולי... הפגיעה האמיתית והכאב הם לא רק מהמעשים... ולא רק מהעובדה שהן עברו הלאה...
אלא....
מהעובדה שהן עברו הלאה לפני.
הפרידה מסיון גרמה לי להבין את זה, ודוקא בגלל שהיא כזאת מושלמת.
היא עברה הלאה, אבל אין לי אפילו זיק של מילה רעה להגיד עליה.
ולא רק זה, אלא גם עבר איזה חודש מאז הפרידה... היא לא רצה למצוא תחליף מיד אחרי הפרידה. וגם עכשיו היא לא ממהרת איתו לשום מקום...
ו... אני לא פגוע מזה שהיא יוצאת עם מישהו אחר. אני רק מקווה שהוא יהיה טוב אליה. אני לגמריי בסדר עם זה.
אז למה עדיין זה קשה ומציק? כי אני לא. אני לא עברתי הלאה עדיין. לי אין מישהי.
וגם כאן יש שני רבדים, הראשון הוא שהיא עברה הלאה ואני לא ובאסה כי גם אני רוצה מישהי...
השני, ואני מצטער להגיד, כנראה לא פחות משמעותי, המצב שבו זה שם אותנו.
הרי כל החיים זה משחקי כוחות. שחמט אחד גדול. מי נמצא בעמדות מפתח וכח. מי במצב טוב יותר מהשני.
וזה שלה יש מישהו ואני לא... זה הופך אותי למסכן. למפסיד במשחקי הכוחות. לפחות באופן זמני.
ולא משנה כמה אתם חושבים שאתם מעל זה, אתם טועים. זה נוגע לכולם. וזה משפיע על כולם.
וכולם פועלים לפי זה, והרבה פעמים בתת מודע. או משחקים אותה כאילו זה בתת מודע. לא במתכוון.
בגלל זה נמי קבעה וביטלה. להראות "מי הבוס"
בגלל זה כשעמדתי לחזור לחו"ל ללה כתבה לי סמס בסגנון של "יום אחד עוד נחזור ויהיה לנו כלב וחמוס וילדים וכ"ו...". בגלל זה היא גם צלצלה לאבא שלי יומיים אחרי שחזרתי ארצה סופית. הכל כדי להשאיר אותי על "אש קטנה"
לגבי סיון.. וול... כמו שאמרתי, היא די מושלמת.. אין שום דבר שאני יכול להחזיק כנגדה. למעט ניואנסים קטנים מידי פעם, אבל לא משהו משמעותי. אבל כל המצב הזה....... שומעים בקול שלה את התת מודע צועק: "אני מוביל!!! אני בעמדה יותר טובה!!! תאכל ת'לב!"
[הערה: הדברים הנ"ל הם השערותי והנחותי. ככה אני רואה את הדברים. ואם ככה הדברים באמת או לא, זה לא משנה. כי בעיני, גם אם זו לא היתה המטרה המודעת- זה מה שהניע את הפעולה. ואני לא מאשים או כועס או חושב שזה כ"כ פסול ונורא. להפך, כל הפואנטה שלי זה שזה אנושי. מעניין איך אני הייתי מגיב במידה ואני זה שהייתי ממשיך הלאה ראשון. כנראה יותר בסגנון של ללה ונמי.]
מה אני עושה בימים אלו? אווו... איזו שאלה.. 
אז ככה... פתחתי עסק, ועכשיו אני עוסק מורשה.
NSG
מס' עוסק מורשה 021801345
לשירותכם
כרגע העסק שלי מתפרס על כמה תחומים:
1) אני ממשיך כמובן עם הבועות האכילות הממש מגניבות. עכשיו בדיוק חזרתי מאירוע של בנק לאומי ליד ירושלים. היה מעאפן, אבל היו כוסיות אז לפחות היה על מה להסתכל..
2) התחלתי לבנות אתרים לחוגים וסדנאות. האתר שלי נקרא ישרא-חוג, ודרכו אני בונה את האתרים. הייחוד הוא בזה שהפורמט הינו קבוע לכל החוגים (פורמט אסתטי, נעים ונוח לשימוש. נבחר בקפידה אחרי סקר שוק ושינויים רבים. מתאים פחות או יותר לכל חוג). כך שמה שיוצא זה אתר שלם לחוג, תחת ה"גג" של ישרא-חוג, בפורמט פשוט ונוח, ובעיקר....... בעלות מינימלית!!! אתר שלם ב50 שקל לחודש! בקיצר, אם יש לכם חוג, סטודיו, סדנה, משהו... או שאתם מכירים מישהו כזה.... ואין לכם אתר אינטרנט... זה אחלה פיתרון בלי לשבור קופת חיסכון.
אתר הבית: www.israhug.co.il
אתר הסייף שבניתי במערכת: www.hodfencing.com
3) הבייבי שלי... הדבר הכי חשוב שאני עושה כרגע...
בזמן האחרון העניין הסביבתי תפס אותי חזק. גיליתי שכולם יודעים שצריך לשמור על הסביבה, אבל אף אחד לא יודע מה אפשר לעשות חוץ מלזרוק בקבוקים לפחי מחזור. אז במקום להגיד "איזה באסה..." הקמתי אתר!
האתר מתחיל לקבל כניסות יותר ויותר... הייתי פעמיים ברדיו בנושא... ביומיים האחרונים עברתי את ה160 כניסות ליום...
לאתר קוראים טיפ ירוק. ובקשה אישית מכל מי שקורא פה- תכנסו אליו. תציצו. אם אתם חושבים שזו מטרה חשובה, תעבירו הלאה לחברים ומשפחה. תודה.
www.tipyarok.co.il
4) מאמן כושר אישי של איזה ילד חמוד בן 13 וחצי... פעם בשבוע עושה איתו ריצה ותרגילים... הבנאדם רציני! לא מותר לעצמו! (ז"א... לא יותר מידי...)
חוץ מהעבודה הענפה, אני גם ממשיך לסייף כמה שאפשר... אחרי הכל- אני מקום שלישי בארץ! (אני עדיין בהלם מזה.. חח...)
אני גם מתכונן נפשית ללימודים.. אני מתחיל ללמוד במרכז הבינתחומי הרצליה עוד מעט. מנהל עסקים. התמחות בשיווק או (אם יהיה לי מזל ואני אתקבל) ביזמות. מזל שהציוני בגרות ופסיכומטרי שלי מספיק גבוהים. בזכותם קיבלתי מלגה של 50%, כך שאני משלם "רק" 16 אלף לשנה במקום 32 אלף....
מה חוץ מזה... אה, מסתבר שאני חכם... התקבלתי למנסה. הרבה פחות סנובים וחושבים את עצמם ממה שחשבתי שיהיו...
שדה התעופה עושה לי פלשבקים.
לכל שלושת מערכות היחסים הרציניות שלי היתה נגיעה בנתב"ג.
היום עברתי בדרך חזרה מהאירוע ליד השדה והתחילו לעלות בראשי כל נקודות המפגש של אהבותיי עם נתב"ג.
נמי, והספיצ'לסנס שלה כשהבינה שאני מפתיע אותה בטיסה לטורקיה. ההתרגשות. והצעקות וקפיצות וטלפונים לדשי (אחרי שעברו 10 הדקות של ספיצ'לסנס מוחלט, כמובן...)
ללה, והנסיעה המרגשת והקשה לשדה. כשיותם נוהג, ואני יושב לידו ומחזיק לה את היד בהחבא. צמוד לדלת. והדמעות זולגות לאט אצל שנינו כשאני שר עם יותם את "דונט וואנט טו קלוס מיי אייז" אבל מרגיש שאני שר את זה לה. כמו גם הדמעות שהיא לא הצליחה לעצור (למרות שממש ניסתה) כשהסתובבנו בשדה ככה סתם לפני הטיסה. בתמונה היא כולה מחוייכת, אך עיניה נפוחות מדמעות.
וסיוני שלי.. פיצקית... למרות שלא ממש היינו יחד בשדה (פרט לפעם שאספנו את אמא שלה), עדיין יש לה נגיעה שם מבחינתי. כשנחתתי בארץ. כשחזרתי. ב13 ליוני 2007. ומיד כשהדלקתי את הטלפון שלי צלצלתי אליה. אני זוכר שחיכיתי למזוודות וחישבתי כמה דקות נותרו עד שאני סוף סוף אראה אותה. דקות, לא שעות! וההתרגשות שבלב ובכל הגוף... אני בשדה תעופה, חוזר לארץ אחרי שנה בחו"ל, ההורים שלי מחכים לי מחוץ לדלתות הגדולות, וכל מה שאני יכול לחשוב עליו זה... סיון... לחבק ולנשק אותה סוף סוף.
אני חושב שהסיבה העיקרית שקשה לאנשים להגדיר רגשות, ובעיקר רגשות גדולים כמו אהבה, היא שאי אפשר להשוות. מדהים איך כל אחד מרגיש אהבה בצורה שונה לחלוטין. יכול להיות זוג אוהב ומאוהב עד מעל הראש, שניהם מטורפים אחד על השני, הדבר הכי אמיתי שיש, ועדיין- כל אחד ירגיש את זה בצורה אחרת שהוא לא יוכל לתאר ולהסביר. יתרה מזאת, את נמי אהבתי (ועודני) בכל ליבי. את ללה אהבתי (ועודני) בכל ליבי. את סיון אני אוהב (ואוהב לעד) בכל ליבי. גם את אלינה אהבתי (ועודני) אהבה עצומה.
אבל לכל אחת- הרגש הוא שונה. כל אהבה היא שונה. אין דבר אחד כזה "אהבה". ולדעתי אין דבר כזה אהבה מושלמת. אהבה זה דבר גדול ונשגב מידי בכדי לתפוס. וכל פעם אנחנו חווים חלק אחר ממנה.
חג שמיח חבריקוס 
נועם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
