כבר הרבה זמן אני מושיטה מליון ידיים

ואלה מחליקות. כבר אין לי כוח בידיים רוב הימים והראש נתלש עף בסערה חטוף הרוח 

חול כזכוכיות, בוץ דחוס מכה בחזקה על הלב

רוחות מהירות כמו אור, שואבות את חזי

חושך כבד כבחילה, סבל מסחרר מהשורש.

אין זמן למצוא, ולבקש, ולקבל עזרה מבחוץ. זה תהליך ארוך ורחוק ולא קיים בהווה, או במציאות.

אני נהיית חולה מחרדות, יום יום. יום רודף יום. ואני נרמסת. נגררת. מחכה להסחב, דחיפה קטנה מהרוח.

לא כך החיים ימשיכו בי.. שרועה מושבתת, נעוצת מחטים, תרופות והזיות של חולי לחסד. או למוות.

והפחד שימשיך וימשך וימשך. 

בתוך הבית, סחרחורות, בחילות, התקפי חרדה בצרורות, רזון, סיוטי יום,

מרגישה כי לא אמצא כוחות אם אשאר אני לא אני, אם אשאר מורעלת חרדה. 

הבנתי למה הכל קורה לי. הבנתי כוחה של החרדה. 

הבנתי שסבוך. 

הבנתי למה אני כל כך קרובה בתוכי לאימה. למסתורין. לשיגעון. לפורענות.

למה אני נופלת כל הזמן, וגמורה, חולה מפחד. 

קודם כל כי זה כאן.

ואז כי אין לי אפילו שכבה מגינה. והשורש שלי גם הוא, גם הוא מורעל.

אני מקווה שאשיגה, וחוששת שכוחותיי כשרירים יקרעו, ששפיותי כחוטים תתלש.

כשאני נרגעת בתוכי אני מרגישה את גופי על סלעים כהים על קצה צוק בגובה עננים, צפה בשמים מוטלת על סלעים, והצבעים הם ורוד וסגול עדינים, ורוחי מתמזגת עם רוח עולם, יחד והכי נעים שיש השמיים הגבוהים השקטים הפתוחים

כמו שאני צריכה.

ואני רואה מים דוממים מתחברים אל השמיים, באותו הצבע.  מכל כיוון עד קצו של האופק.  אני לא רואה את עצמי, אני לא עושה עיגולים במים. ואני דוממת כמותם. אנחנו אחד.