ברוכים הבאים! תרצו לשתות משהו? קפה? תה? סיגריה?

לעשות עבודה על אנורקסיה, זה לא קל.

אותו דבר על לקרוא את הפוסטים של הבנות והבנים בטבעת של "פרו-אנה".

אני קוראת, עיניים חולפות על המסך, פה פעור, עיניים פקוחות לרווחה.

הלם, שוק, פחד, תהייה, אשמה, כעס, עצב, תסכול.

מה יקרה אם אני אגלה שאחת החברות שלי כותבת בלוג כזה?

אני קוראת, ומרגישה חסרת אונים.

כלומר, מה אני יכולה לעשות בנוגע לזה?

אני לא אטיף מוסר. בחיים לא. מה שאתה לא רוצה שיעשו לך, אל תעשה לחברך.

אני לא יכולה להגיד להם להפסיק, מי אני בשבילם שאעשה את זה?

הרי הם לא יקשיבו לי.

אני סתם ילדה אנונימית בשבילם.

בכל מקרה, זה לא יהיה סתם אחד מהפוסטים על "בנים\בנות אתם\ן יפים\ות, אז תפסיקו!"

כי זה סתם יהיה עוד קלישאה שתיזרק לפח אחרי יומיים.

קשה לי לראות כלכך כאב.

כלכך הרבה אנשים.

שכולם עושים את אותו הדבר. אותו הדבר, מסיבות שונות.

הורים. חברים. שונאים. מודל חיקוי. לחץ. שגרה. רצון לצאת מהשגרה.

כלכך הרבה דברים שמובילים לאותו המקום.

כאב.

מוות לרוב בא בסוף.

היה לי כבר פוסט על מוות.

מסך שחור שירדוף אותך במשך כל החיים.

שקט.

ריק.

בדידות.

כלום.

אז קשה לי. אני לא חושבת שאנשים צריכים לעשות את זה.

בנוסף לכך, אני חושבת שצריך לבטל את החוק על איסור טיפול בכפייה לבגירים עם הפרעות אכילה.

זו הדעה שלי. העמדה שלי.