בפינת רחוב קטנה,
בעיר גדולה גדולה,
בצהריי היום כשהשמיים כתומים אדומים כמו בציור ישן,
והריח של המאפייה הקטנה באזור העלה חיוך על פניהם של כל העוברים ושווים.
שם ישבה לה ילדה קטנה ויפה.
כל אדם שעבר ברחוב נדהם ונבהל ממראה הילדה.
ילדה קטנה, מתולתלת, עם נמשים ועיניים גדולות וחומות.
היא הייתה מוזרה. לא כמו כולם.
היא ישבה מחובקת עם הרגליים שלה נעה אחורה וקדימה כמו על הכיסא נדנדה של סבתא.
עוברים ושבים, עוברים ושבים היו האנשים ששפטו, ובהו,והתלחששו.
עבר זמן, והשמיים התכהו למין גוון סגול כחלחל כמו השקיעה באגדה ישנה.
היה אדם,
מראהו לא שונה מכל איש אחר שעבר שם, גבוה, נאה עם עיניים נוצצות כמו הכוכבים שעוד מעט יעלו בשמיים.
אבל,
הוא היה שונה. הוא היה חכם. הוא היה, נבון, ורגיש.
הוא היה,
שונה.
באותו הזמן האדם היה צריך לקנות קינוחים, מאפים מתוקים, לאורחים שהיו אמורים לבוא בדיוק בהופעת שלושה כוכבים בשמים.
האדם נעל את ביתו,
ירד במעלית ללובי הבניין, והתחיל ללכת ברחוב- לכיוון המאפייה הקטנה שהוזכרה קודם לכן.
האדם היה שמח,
הוא בדיוק קיבל קידום בעבודה והוא כבר לא עובד על שכר מינימום.
עכשיו, הוא יכול להרשות לעצמו להזמין אורחים אליו.
הולך מתחת לכיפת השמיים הסגלגלה כחולה,
מסניף את ריח הרחוב המתוק,
חושב על זה שעכשיו הוא יוכל לקנות את המכנס LEVIS שהוא תמיד כל כך רצה.
ופתאום מבטו הוסט לפינת הרחוב,
לרצפה,
ילדה קטנה,
יפה,
מתולתלת עם עיניים גדולות וחומות,
מקופלת ומחבקת את הרגליים שלה,
מתנדנדת קדימה ואחורה ובוהה באופק הצר עם החנות שייקים שהייתה ברחוב המקביל.
המראה,
התנועות,
המבט הריק בעיניים, הבעית את האדם.
הוא היה חייב לדעת למה ילדה כה קטנה,
יושבת לבד ברחוב.
למה המבט הריק,
התנודות של הגוף כמו שראה בסרט על ילדה משוגעת חודש לפני.
הוא התקרב לאט לאט, בדיוק כמו שהיה בסרט.
התכופף כמו שאביו התכופף אליו כשקיבל מכה ברגל בתור ילד קטן.
ושאל:"היי את, ילדה, איך קוראים לך?"
הילדה האדישה ענתה בלי להפסיק עם התנועות, והבהייה: "לי."
האדם:"שם יפה, לא לכולן קוראים ככה" וחייך.
הילדה שלא הפסיקה להתנועע קדימה ואחורה במבט הריק לא ענתה.
האדם שאל אותה:"למה ילדה יפה כמוך יושבת בפינת הרחוב החשוך היום?"
והיא ענתה אחרי כמה שניות בקול רועד:"כי..אני מפחדת."
האדם חייך חיוך קטן (איזה דבר קטן בטח הפחיד אותה?), שאל ברוגע את הילדה:"ממה את מפחדת?"
הילדה הקטנה הסיטה מבטה אל האדם. בעיניים גדולות וחומות בהתה בו כאילו שהיה רוח.
הפסיקה להתנדנד. ובגוף חזק ויציב ענתה לו:
"מעצמי."
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
צבעוני אדום