יצא לי לקרוא אתמול פוסט ישן של בולגרית שאני נורא אוהבת ומעריכה(העתקתי פסקה אחת):
"אדיוט אני הבן אדם עם הכי הרבה שמחת חיים שאני מכירה ,
ומאז חברים שלי הולכים וכל שניה שואלים אותי מה קרה ,
ואני מחייכת ואומרת כלום הכל בסדר
והם אומרים , עזבי אל תשקרי
את נראת כאילו יש רק מעלייך ענן גשם גדול וסופות ברקים ..
ואני מחייכת ואומרת מה אתם רוצים הכל בסדר .
אני לא רוצה לשבת בבית ולהמשיך להיות דיכאונית ,
אבל נמאס לי להמשיך לצאת ולזייף חיוכים כשאתם במלא יודעים שזה מזויף ."
השורה שהכי השפיעה עליי היא "אבל נמאס לי להמשיך לצאת ולזייף חיוכים כשאתם במלא יודעים שזה מזוייף".
מצחיק אותי שחברים שלי כל הזמן שואלים אותי "לי לאן את נעלמת?", "וואי לא ראיתי אותך המון זמן!", "למה את לא באה יותר לנוער??", "התגעגעתי אלייך".
לגבי הציטוט האחרון- בולשיט!
אבל לא על זה אני רוצה לדבר.
אני שונאת לצאת מהבית ולזייף חיוכים בכל פעם אחרי פעם אחרי פעם. פשוט נגמרו לי הסיבות לחייך.
אני אפילו יותר שונאת שאת אומרת שאת מכירה אותי כלכך, ושאפשר לראות כשאני עצבנית או עצובה.
שהחברה הכי טובה שלי לא רואה שאני הייתי במקום כלכך נמוך כל הקיץ הזה, ועד עכשיו שום דבר לא השתנה לטובה, ואפילו הדרדר.
אני שונאת שאני מזייפת חיוכים ואנשים שמכירים אותי כל החיים, לא שמים לב בכלל שאני לא בסדר.
אני לא יודעת למה אני מצפה לזה בכלל.
כבר כתבתי שאני לא שווה את זה. לא שווה שום תשומת לב מאף אחד.
אבל זה לא אומר שזה לא פוגע, שזה לא גורם לי לרצות לחתוך את הכל ולהיעלם.
נמאס לי להיות לבד בשקט בפינה בלי שאף אחד ישים לב אפילו לזה.
ימשיכו לבהות בלוח ובמורה שמזילה ריר על השולחן מתשישות רוח.
אז לסיום כזה "כיפי" ו"אופטימי", אני שונאת שאנשים מתנשאים למעלה כאנשים שמכירים אותי כלכך טוב, ואפילו לא שמים לב שבמשך שלוש שנים אני מדרדרת ומדרדרת ומדרדרת, ואפילו לא שואלים אותי "מה קרה?".
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
צבעוני אדום