"העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים.
אלה שיש להם שריטה, ואנשים שקוראים לאנשים האלה חיים בסרט, ורוצים שריטה עמוקה משלהם" -ל.ד.ש.
השריטה שלי, אחת מבין הרבות שעכשיו אני רוצה לדבר עליה,
היא שאני נחמדה מידי לאנשים.
אני מרגישה רע עם לא לדבר עם אנשים.
בכל היסודי היו לי איזה 6 "בני זוג" כי לא היה לי נעים לומר להם שאני לא רוצה.
ועכשיו, אני לא רוצה להיפרד ממך כי אתה התנצלת. ולמרות שזה לא משנה שום דבר, קשה לי.
אני לא יכולה. זה לא הגיוני.
החברה הכי טובה שלי אומרת לי את מה שמובן לי מאליו,
ואני מבינה מה היא רוצה. היא אומרת לי את מה שהבנתי שאני צריכה לעשות.
אבל אני לא אעשה את זה.
לא כי אני לא שמה על מה שהיא חושבת,
אלא כי אני לא יכולה.
אני,
לא יכולה.
אני שונאת אותך.
עמוק עמוק בלב אני שונאת אותך.
אתה פגעת בי הכי הרבה.
ואני לא אוהבת אותך. באמת.
נראה לי.
אולי?
לא!
אם אתה באמת רוצה שנחזור, אל תשתמט,
תמצא חיי חברה שלא כוללים אותי,
תפסיק להיות כזה שמוק,
תעזוב תפסנתר שלך לרגע אחד כדי לראות אותי.
וגם אז, אני לא אסלח לך.
אני מדמיינת לי בראש אפשרויות שונות למה שיכול לקרות אם אני אעשה את הצעד הזה, או השני אולי?
והאם אני יכולה לצאת מהמצב הזה בלי להיות נוכחת בו בכלל?
לא.
הוא מעורב לי בחיים יותר מידי.
הוא התחבר עם חברים שלי.
זה לא כמו פעם,
שאני היחידה שאהבתי אותך.
שלא היית במעגל חברים שלי,
ויכולתי פשוט לנתק קשר בלי לראות אותך יותר או להיתקל במבט כלבלב שכזה מהצד.
דיי.
בבקשה די.
אני החלטתי שכל פעם שמשהו כזה יקרה לי,
אני אצלק את עצמי איפה שהוא.
-ואם את קוראת את זה,
אין לך מה לדווח.
אני אעביר את הבלוג למקום אחר,
אכחיש,
אכנס למרדף הזה שוב.
ואני לא חושבת שאת רוצה לאבד אותי יותר ממה שאיבדנו אחת את השנייה בזמן האחרון.
את לא רוצה לסגור את השנה כשאני פורשת מהקן בלי לומר לך אפילו שלום.
שאת תתגייסי והסוד שלי ישאר איתך וזה יגרום לך להרגיש אפילו יותר רע.
אל תיכנסי לזה.
את יודעת שאת לא רוצה.
ממש קונפליקט הא?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
צבעוני אדום