היו לי כמה וכמה פוסטים על הכעס שהצטבר בי כלפי משרד החינוך.
על הבגרויות הקשות בצורה לא הגיונית, על המורים שתמיד מצדיקים אותם יותר מאשר התלמידים,
ועל כל החרא שכל תלמיד ותלמידה אכלו במשך היותם תלמידים במסגרת משרד החינוך.
אבל עכשיו, כשאני נפגשת עם כיתה י'א, קשה לי אפילו יותר לתאר את תחושת השבירה שאני חשה עכשיו.
כשאני רואה שכל יום יש לי תשע שעות במערכת,
או כשאני רואה שביום נחשון הכניסו לי מתמטיקה ואזרחות,
או כשאני יודעת שכל הפסקה היא מקסימום 10 דק', ורובן הן 5 דק'.
אז, אם עכשיו אני שבורה,
איך אני אמורה להתמודד עם זה כשבעוד חודשיים כל יום יהיה לי מבחן,
כי משרד החינוך לא שמים עלינו ולא אכפת להם באמת אם לא יהיה לנו זמן ללמוד.
כשאני יודעת שמעיפים מהבצפר ילדים שקשה להם יותר מידי כי הם רוצים שמבחוץ יראה כאילו שהממוצע ציונים גבוה כי המורים טובים.
אז לא.
קשה לי לחיות בעולם שמעיפים ילדים מחמש יחידות מתמטיקה כדי שהכיתה תשאר בממוצע הגבוה שלה.
ואני מצטערת שאני נשמעת כמו בת נוער מעצבנת וכפוית טובה,
אבל כיתה כזאת זה דבר לא הגיוני.
כשאני יודעת שחברים שלי לומדים אפילו 10 שעות ביום ויותר.
וואלה קשה לי.
ולכל המבוגרים באתר,
אתם לא יודעים כלום עלינו.
כי כשאתם למדתם, זה לא היה ככה.
זה ממש לא היה ככה.
אתמול הייתי שיכורה בים עם חברות.בסוף נשארנו רק אני A ובדודה שלי.
איכשהו זה הגיע לזה שדיברנו על הערס.
וA האשימה אותי.
והיא לא האמינה לי כשאמרתי לה שהוא הטריד אותי מינית ושלא הצלחתי לקום.
והיא מצאה עוד מליון סיבות להאשים אותי כי זו הייתה אשמתי.
ובדודה שלי הצטרפה אליה.
וכך, הבנתי שאני היחידה בעולם.
כי כשאומרים למישהו שקפאת ושלא הצלחת לזוז, הם יגידו "ממה פחדת?"
"למה לא נתת לו כאפה והלכת?"
"זו הייתה האשמה כולה שלך!"
"אל תנסי להפיל הכל עליו!"
"איך זה שלא הלכת משם?"
"את רצית את זה בגלל זה נשארת!"
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
צבעוני אדום