לרוב מהלב, קצת מהראש. ביחד סלט.

הרבה שנים ניסיתי להגדיר את עצמי, למצוא את הדבר הזה שמאפיין אותי הכי טוב. 

ניסיתי להבין מי אני בעזרת תחביבים, מראה חיצוני, כישורים. 

חברים שלי התחילו להתעסק בחינוך בסביבות כתה ט' וגם אני על הדרך הצטרפתי- לא היה לי משהו יותר טוב לעשות. 

וככה הייתי, מאיה של פורומים מפגרים, פעולות לילדים בכתה ה', עוד קצת פורומים, ישרא-בלוג ועוד קצת מכל דבר. 

לא הייתי מאיה של מאיה. רק מאיה שמחפשת מי היא.

הפעם הראשונה שמצאתי משהו שם כנראה הייתה בשנת שירות. 

לא בכל האקט החינוכי, לא כי הדרכתי חבר'ה מתוסבכים או קשים מהפריפרייה, הדרכתי ילדים שרובם היו דיי מפונקים וגרו בכפר-סבא. 

הכרתי את עצמי קצת יותר בחוויה שכרוכה בלגור עם עוד 17 אנשים בגילי. 

עכשיו, כל העניין נשמע כיף וסבבה ומטורף, בכל זאת, לגור עם חברים שלך ואז לצאת איתם למשהו חינוכי שיש לך תשוקה אליו. אבל לא היו לי תשוקות באותו זמן. הייתי בעיקר אבודה.

לא ידעתי ממה אני מפחדת, לא ידעתי איך להתמודד עם הילדים ביום-יום, לא ידעתי איך להתמודד עם העובדה שאני פרקטית שונאת חצי מהאנשים שאני חיה איתם. לא ידעתי איך להפסיק להשוות את עצמי לאנשים שאני עובדת איתם.

לא ידעתי איך להיות מאיה. 

מרוב שהייתי בחיפושים מתמידים, שכחתי באמת לבדוק לעומק את מה שאני רוצה למצוא. 

אז איך יצאתי מהשלב הזה, השלב שבו פתאום כל התובנות האלה הציפו אותי, גרמו לי לישון 90% מהיום שלי, לשתוק ב10% הנותרים?

המדריכה שלי הביאה לי מחברת.

בזמנו אמרתי שאני כותבת פה ושם ואת הבלוג שלי חלק מהאנשים הכירו, היא עשתה 1+1 והחליטה שאני צריכה לנסות.

עכשיו, פה הייתה בעיה. אני שונאת לכתוב על עצמי. 

אני מהבנות האלה שקנו יומן אישי, כתבו בו פעמיים והפסיקו. כי זה נראה לי מיותר. 

אז לא כתבתי ולא כתבתי ולא כתבתי.

עד שחניכה באה אליי והתחילה לספר לי על הבעיות שלה, כאלה אמיתיות, כאלה עם אנשים מסביב, עם אכזבות, עם ביטחון עצמי נמוך. בעיקר עם ניסיון למצוא בי דמות.

היא סוג של אמרה לי במילים עדינות "תוציאי את הראש שלך מהתחת ותעזרי לי. זה מה שבאת לעשות פה" וזה מה שעשיתי.

בשארית הזמן הפסקתי לחפש בדקדקנות וחשדנות את מי אני.

התחלתי לכתוב על הבעיות שלהם,של הילדים המדהימים האלה, שבכלל לא היו מפונקים, אלא ילדים מקסימים. התחלתי לכתוב את הפעולות הכי טובות שיכולתי לחבר'ה האלה. התחלתי לכתוב את הפתרונות הכי יצירתיים שעלו לי למוח בשבילם. כתבתי בשביל לספק אותם, לא את הפחדים שלי. 

וככה, קצת מצאתי סיבה לכתוב על משהו, ככה מצאתי סיבה להפסיק לחפש. 

ולהביא למאיה למצוא את עצמה לבד, בלי שאני אפריע לה עם השאלות וההתחמקויות והציניות. 

שיהיה ערב מקסים, 

מלא בסיבות לכתוב, סיבות שהן לא אנוכיות.