מעשה בחתול שאינו רואה כיוון אך רק את עצמו

הולך עם הזנב בין הרגליים ולא מסתכל לצדדים הוא בטוח זה ישר

פעם לא היה, שנראה בלי הסיגר בפה או על היד

ענן סביב שפמו מתחת לחיוך השובב

היזהו הוא נכנס  הנה החתול בעל המבטא

מהפנט את העיר בזמן שהוא מתהלך בסמטאות

ולא מרחם על שום דבר הוא מעל כולם כזה הוא:שובב

אך הבעיה הגדולה של מר שפם הייתה חיבתו לנשים

והשניה? חלב חם, בכל זאת סוג של שועל

נתפס מתהולל ונזרק לכלבים 

בעל 9 נשמות וחגורה שחורה בבלט 

לא וויתר וכך השתולל עם הריקוד המנצח 

הרי הוא מר חתול הוא לא מוותר הוא שובב

ועדיין בכל זאת אנו זן נכחד 

מיאו

כשאנחנו צעירים, החיים שלנו מתרכזים סביב הריצה אל האושר והכיף

ואז אנו גדלים ולומדים להיות זהירים, פתאום אפשר לשבור עצמות או את הלב...

אתה מסתכל לפני שאתה מזנק, או מאמין בדבר שעוד לא הוכח... ולפעמים אתה לא מזנק בכלל

אתה לא מזנק בגלל שלא תמיד יש שם מישהו שיתפוס אותך.

ובחיים כמו בחיים, אין רשת ביטחון.

מתי זה הפסיק להיות כיף והתחיל להיות מפחיד?

גדלנו והתחלנו לזמזם במנגינות שונות כמעט כמו הדבורים

הפסקנו לחגוג בחירות חיים אחד של השני והתחלנו להתחרות בהם

האם קבלה עצמית היא באמת תפיסה ילדותית? או שהיה לנו הכל נכון ישר מההתחלה?

ממתי הפסקנו להיות חופשיים ללהיות את ואני?

זה ה-אנחנו