Nienor

בימים באחרונים הייתי מלאה בערגה וכיסופים ושאר מילות בולשיט גבוהות למקום האהוב הזה, לפריקה שהוא מייצג.

ניסיתי להכנס שוב ושוב ושוב. טלפון, מחשב, כרום, אקספלורר (שנקרא עכשיו אדג'?)

ושוב ושוב ושוב לא מתאפשר. עד שעכשיו סוף כל סוף עובד.

אבל הדחף המצוקתי שהיה לי לפלוט ולהקיא על דף העריכה בשבוע+ האחרון עבר.

ואולי זה לא כזה "אבל". אני עדיין כאן ואני עדיין כותבת, משהו אחר מוביל אותי כרגע, לא מצוקה.

למרות שהיא שם, מזדחלת לי על הגב, מאיימת להכנס מתחת לעור. ביטוי מעורר חלחלה.

זו עיסה אפורה שתוקעת לי את גלגלי המוח ומפעילה עליהם עומס יתר.

המאוורר עושה כמיטב יכולתו אבל לא מצליח לקרר את המערכת

ואז

ערפל כבד עולה על גדותיו.

הפנים נעשות רפויות, הקול מונוטוני, המבט מאבד מיקוד, יש מחסום בלתי נראה והכל כנראה כרגיל אבל מגיע אלי עמום.

אין חשק לקנות קפה או משהו קטן לפינוק עצמי. אני קוראת וזה נשמע קטן אבל זה אינדיקטור שמעורר אצלי סימני שאלה גדולים.

אני מנסה להתנער, לא לבהות בריק, להתחבר חזרה. ללא הצלחה.

המיטה חוזרת להיות האופציה הכי סבירה.

מדובר בקהות כללית. נתק מהמציאות שאין לי עליו שליטה.

הגוף שלי כואב מרוב שינה.

אני חושבת שזה מה שמפריע לי, היציאה משליטה. הערימה התפזרה וכבר לא מצליחה לאסוף ולהחזיק את הכל, בטח שלא באופן מסודר.

הבוקר קמתי, ומשהו היה טיפה שונה, לא 100% אבל קצת יותר מוכל.

יש מצב שהכימיקלים בראש מתחילים להסתגל.

יכול להיות גם שזה הלך רוח זחוח של "נתעלם וזה יעלם", שהמצוקה אורבת מעבר לפינה.

ועדיין, אני מודה. מינימום זה רגע של הפוגה.

אנצל אותה ואהיה טיפה יעילה.