אני מתחרפנת.אני יוצאת מחר עם בחור ממש נחמ...
בחור שממש כייף לדב...
אחלה בחור ש...
טוב.
הוא נחמד, טיפה ערס, כותב עם שגיאות כתיב והוא מאריך מילים כמו מדהייייםםם מושלללם.
אין לי נושא עמוק לדבר עליו.
הוא יהודי ומאמין שזאת הדרך היחידה הנכונה לחיות, להתחתן, להאמין.
והוא טיפה מתנהג אלי כמו אל ילדה קטנה וחלשה.
אבל!
הוא ברמן ויש לי חיבה לאלכוהול טעים.
הוא צעיר גם במראה, גם בגיל וגם באופי, שזה מושלם.
הוא נראה טוב.
יש לו דירה משלו בגיל 20.
עבודה ממש טובה.
והכי הכי חשוב, אני נואשת והוא רוצה אותי.
הייתי כנה ואמרתי את זה, אני נואשת והוא רוצה אותי.
בזה נגמר הסיפור.
בגלל זה אני אסע מחר 3 שעות לכל כיוון כדי לפגוש אותו.
כבר אמרתי שהוא נראה ממש טוב?
לא הייתה לנו אפילו לא שיחה עמוקה אחת.
רק על כמה שאיטליה יפה.
יש לו שאיפות לעתיד, דברנו גם על זה.
אבל לא הייתה את השיחה האמיתית הזאת שמדברים עם מישהו ב2 לפנות בוקר, כשמגלים מי הוא באמת.
אמא שלי אפילו אישרה את זה.
מבט אחד בתמונה שלו והיא אמרה "הוא נראה ממש טוב אבל הוא אדם שטחי וריק".
אז למה אני יוצאת איתו?
כי ככה.
(עריכה- הייתה כאן פיסקה והיא נמחקה.
זה לטובה)
ואני הולכת להדחס לג'ינס צמוד, ללבוש חולצה שחורה, ולנסוע למרכז.
מה איבדתי שם?
את הערכה שלי כלפי עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: