פעם לא פחדתי מכלום.הרגשתי על גג העולם שהכל קטן עלי...אבל זה היה מזמן בערך בגיל 17.נחמד היה אם הייתי יכולה לשחזר כמה רגעים.
ואז התחושה הזאת עם השנים נעלמה..כל פעם נדמה שהיא נעלמת עוד יותר ובעצם אני לא יודעת כלום.וככל שהשנים עוברות לא נהיים יותר צעירים אלא פחדנים או שיותר נכון לומר זהירים.האם זה כי הלב נשבר פעם?מאנשים קרובים שאיכזבו או עזבו או מאותו הבחור שאהבתי אי פעם בחיי.לא חסר סיבות.
"תמיד שיעור אף פעם לא כישלון".אני משתדלת לשנן את זה כל הפעם כדי לרכך את הנפילות.עם כמה שזה נשמע קיטשי האמת שזה באמת עוזר..
אז עוד שלושה חודשים אני אהיה בת 23 וזה מרגיש לי קצת זקן אפילו שזה צעיר מאוד (טוב יש לי נפש זקנה כניראה) ואני חושבת לעצמי איך הזמן טס ונזכרת שכשהייתי ילדה ביסודי ובחטיבה המורה הייתה שואלת איפה ניהיה בעוד 10 שנים היינו אומרים: "אני אסיים תואר ואעבוד בתור מנכ"ל ויהיה לי בית גדול וב.מ.ו ...." (כל אחד עם החלום המוצלח שלו) וחושבת לעצמי שאין מצב שאני יודעת להגיד איפה אני אהיה בעוד 10 שנים מעכשיו.ובטח כשאני אענה אני לא אומר את זה בכיליון עיניים כמו אז כי אני יותר ריאלית.דרושה עבודה לא קלה כדי להגיע לפחות לחצי ממה שאנחנו באמת רוצים ושואפים.אבל הי, בחור אחד פעם אמר לי משפט חכם "תשאפי הכי רחוק שאת יכולה אל תגבילי את עצמך מקסימום אם תיפלי אז תיפלי איפשהו שם באמצע שזה כבר בטח טוב".הוא התכוון לזה שאם אני לדוגמא אשאף לאחוזה בבורלי הילס ובסוף אסתפק בוילה בצהלה אז אני לא אתאכזב (ברור שלא!)
אהבתי את הגישה.אני זוכרת שזה גרם לי לחייך (וגם הוא ברגעים מסויימים)...
אז היום אני מודה שלפעמים אני מפחדת (אומנם לא הרבה כי אני בדר"כ בעד סיכונים)-אבל זה רק מעיד שיש לי מה להפסיד.
פעם לא הייתי מודעת לזה.יש יתרונות כשמתבגרים.
לילט
:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: