אז בקיצור, ביום ראשון בלילה הודיעו לנו שאבא של אשתו של אבא שלי נפטר. אמרו לנו מתי הלוויה ואיפה היא.
הבעיה התחילה כשיום אחרי זה, דבר ראשון על הבוקר, אמרו לנו שיהיו פקקים והדרך ארוכה וחבל שנבוא.
לא מספיק שאבא שלי לא דיבר איתי בחצי שנה האחרונה, עכשיו אנחנו גם לא אמורים להגיע ללוויה של חמו. אפילו לא ברור לי למה. חשבתי שאולי זה עניין של פרטיות, או אולי כי אנחנו לא דתיים מספיק לטעמם (אגב, כשאני אומרת אנחנו אני מתכוונת אליי ואל בעלי).
אז בקיצור לא הלכנו.
נגיע לבקר בשבעה. עכשיו זה כנראה יהיה עוד יותר לא-נעים ממה שזה אמור להיות.
מילא.
פתחתי את הבלוג הזה כדי לפרוק את מה שהולך לי בראש כשהפסיכולוגית שלי בחופש. אז כדי לחגוג את הפוסט השני לבלוג זה, הנה הקדמה לחיי בנקודות, כדי שאני אוכל באופן נוח ביותר לקשר אל ההקדמה הזאת ברשימה בצד הבלוג, כדי שקוראים חדשים (כמוך!) יוכלו להבין על מה לעזאזל אני מדברת כשאני משתפכת על דברים לגמרי מחוץ להקשר (אני כבר קצת חלודה עם בלוגים, תצטרכו לסלוח לי על ההתחלה המחוספסת):
1. גדלתי עם אחות עם אספרגר, שבגלל שלא טופלה כמו שצריך, הפכה להיות אחות עם סכיזופרניה ואספרגר.
2. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בכיתה ה' או ו', וזה נמשך עד שהייתי בערך בכיתה ח', כי קשה להתגרש כשיש ילדה אחת שרוצה לגור עם אבא (אני) ואחת שרוצה לגור עם אמא (אחותי) ואז הראשונה טוענת ששנתה את דעתה כי איימו עליה בבית, ובקיצור זה היה מאוד מייגע.
3. אחרי הגירושים ניתקתי קשר עם אבא שלי כי, אם תשארו, אתם עוד תקראו בטח על הטרור שהיה לי בבית בלי הקשר איתו, אז תארו לכם את הטרור עם הקשר איתו.
4. כעבור 7 שנים, כשאני בת 21 או 22 (זה היה תהליך אני מניחה) חזרתי לקשר עם אבא שלי, אמא שלי העיפה אותי מהבית ולא מאפשרת קשר עם אחותי שנעולה היטב בחדרה בקומה השלישית.
5. במקום המשפחה שאיבדתי, יש לי את המשפחה של אבא שלי שכוללת את אשתו וחצי אחות מאוד מעצבנת שקשה לי מאוד להיות קשורה אליה (פגשתי אותה בפעם הראשונה כשהיא היתה בת 7, אל תשפטו אותי).
6. חידוש הקשר עם אבא שלי הוביל לחידוש קשר עם שאר המשפחה שלו, כולל סבתא שלי, שהיתה יותר אמא בשבילי מכל דבר ומכל בנאדם אחר, ואז אחרי שנה של זמנים נהדרים איתה, היא נפטרה מסרטן.
7. לפני שהיא נפטרה הספקתי להתחתן עם בעלי החמוד, שהוא הבעל התומך והרגיש ביותר בעולם הזה, ושיש לו מחלה גנטית מעצבנת שפוגעת לו בשרירים. כמובן שרק המשפחה של אבא שלי נכחה בחתונה והיוותה רק שולחן אחד, שזה, בניגוד למה שאתם בטח מתארים לעצמכם, היה הקלה עצומה.
8. היום אני גרה עם בעלי החמוד ועם שני כלבים מדהימים, עם הרבה כעס על 95% מהמשפחה, והרבה לחץ שעוד שנה אין ברירה וצריך לעשות ילדים במעבדה בדרך שנשמעת כמו אחד הדברים הכי מפחידים שאני אצטרך אי פעם לעבור.
זה אולי לא נשמע ככה, אבל היה חשוב לכתוב את זה ככה. בחיי שהיה חשוב. עכשיו אני אוכל להיכנס לפה ובאמת להשתמש בבלוג הזה. אני אדע שלדברים שלי יש הקדמה ואני אוכל בפעם הבאה לעשות הכל כמו שצריך. כל כך הרבה זמן לא כתבתי, צריך להתחיל מאיפשהו...תצטרכו להיות סבלניים איתי בהתחלה, אבל זה יעבור... הכל עובר בסוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
SinisterSpider
