https://www.youtube.com/watch?v=bHjhn7JfXPs
היום לפני ארבע שנים התינוקת היפהפיה שלי הלכה לעולמה.
היא הייתה בת שנתיים ושלושה חודשים כמעט.
רציתי לתאר לכם בספיד רייסינג את ארבע השנים האחרונות בחיי.
07/2011-07/2012
05:44 – מתעוררת משינה טרופה ומלאת סיוטים
[בהנחה והצלחתי להירדם].
מסתכלת על השעון. רואה אותו מתחלף ל-05:45 ומתחילה לבכות.
בוכה עד שנרדמת כל לילה.
שותה כמויות אדירות של אלכוהול – מקפידה להסוות אותן בעבודה ע"י סיגריות
ומסטיקים.
גם ככה עובדת במטבח – אף אחד לא שם לב.
אוכלת את עצמי לדעת – עובדת כטבחית. מבשלת גם בבית. כל היום וכל הלילה מבשלת
ואוכלת. מגיעה למשקל שיא של 110 קילוגרם [אחרי הלידה הייתי 60-70 קילוגרם].
בן הזוג מתכנס בעצמו. משתגע קצת. מתאפס מאוד מהר. היא בכל זאת לא הבת הביולוגית
שלו...[?] [למען גילו נאות, היא אינה הבת הביולוגית שלו אך הוא בכל זאת גידל אותה
עוד מבטן.]
לקראת יוני 2012 בן הזוג מתחיל לדבר על חתונה. ילדים. משפחה. אני צורחת עליו שהוא
מטומטם אם הוא חושב שאני אביא אי פעם עוד ילד.
07/2012-07/2013
הוא מציע נישואין. אלוהים יודע למה אבל אני מסכימה.
כבר חצי שנה שאני לא מסוגלת להסתכל עליו בכלל. מאשימה אותו בתוך הראש שלי שהוא לא
ראה. שהוא לא ידע. איך לעזאזל אתה נמצא עם תינוקת שדורשת טפו טפו לא מעט תשומת לב
15 שעות ביום ואתה לא שם לב שהיא מחרחרת? שהיא טובעת בריאות של עצמה? שהיא כחולה?!
אם היינו מגלים קצת יותר מוקדם היא הייתה יכולה לחיות. היום החולים במחלה הנוראית
הזאת מגיעים גם לגיל 60 ו-70.
כועסת עליו, רותחת. ובכל זאת מתכננים ומבצעים חתונה.
100 איש על החוף בתל אביב. שתי שמלות די-ג'יי וקינוחים סוג זין.
המשפחה שלו והמשפחה שלי בכסאח אבל למי זה מזיז משהו? גם ככה אני הייתי איתם בכסאח
עוד לפני החתונה.
חודש אחרי החתונה אנחנו עוזבים את העיר. עוברים צפונה. משנים לחלוטין את החיים
שלנו.
07/2013-07/2014
אנחנו רבים המון. אני נתקעת הרבה בעבודה. סתם – מקלפת ירקות, חותכת תפוחי אדמה,
מתפיחה בצקים. על פארש. בלי שום סיבה טובה. עוזרת לאריתראי ששמו לי על הכלים לנקות
את המטבח פרפקט.
אני נפרדת ממנו ועוברת לגור עם חברה בפרדס חנה.
אני והיא בקשיים כלכליים קשים.
מטפלות בכלבים ועושות עבודות אומנות בשביל לנשום.
אני מתחילה לרקוד בתור מקצוע. נוטשת את המטבח.
אחרי חודשיים בורחת מפרדס חנה צפונה.
פוגשת גבר.
והוא כל מה שאני רוצה וצריכה אבל הוא לא פנוי.
ואני מחכה עד שנשמתי יוצאת.
ואנחנו רבים ומשלימים ונפרדים וחוזרים ואוהבים. בעיקר אוהבים.
ואני בעיקר כועסת על עצמי – איך את יכולה לאהוב ככה ולשמוח ככה ואפילו להיות
מאושרת יומיים וחצי [שלוש שנים] אחרי שהחיים שלך התפרקו? אין לך בושה?
07/2014-07/2015
עברנו לתל אביב.
הוא הציע לי נישואין.
אני יודעת שזה ממש מהר.
אבל לא אכפת לי.
לא היו לי חיים קלים – מגיע לי להיות מאושרת.
עברנו הרבה בשנתיים כמעט שאנחנו יחד. והוא מחזק אותי.
נכנסנו להריון בתחילת השנה. [2015].
גילינו שהריאות לא תקינות. הפלנו.
אני לא חושבת [ואני יודעת שזה דבר אנוכי להחריד] שאני אוכל לגדל עוד ילד או ילדה
שהם פצצת זמן מתקתקת שעלולה להתפוצץ בכל רגע.
וגם היום – ארבע שנים אחרי – כשזה עדיין בוער בי בעצמות ובעור ושורף
לי את הבשר והקרביים.
הגעגוע, הכאב, הצורן להחזיק שוב את הילדה הקטנה השברירית הזאת. הילדה הבלונדינית
עם התלתלים והעיניים הגדולות שלה. אהובתי הקטנה.
ליאור שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
