שיילר- סיפור בהמשכים.

אני מתעוררת כמו תמיד בבהלה מהדלת הגדולה הישנה של הבניין. כנראה שאחד השכנים של
הבניין יצא ולא דאג לסגור כמה שיותר בעדינות את הדלת הזאת כמו שכולם עושים על מנת
לא להעיר את שאר דיירי הבניין. אני מתמתחת במזרן הקטן והאהוב שלי ומנסה לפתוח את
העיניים למרות השמש שמציקה לי. אני מסתכלת למזרן הסמוך של טיטו ואני רואה
שהוא לא נמצא, כנראה הוא התעורר מוקדם ויצא להשיג משהו לאכול, אולי זה אפילו הוא
שנתן לדלת להיסגר מעצמה, טוב לא בדיוק אולי.. זה בטוח הוא, כמה אופייני. אני נעמדת
ומחפשת את עצמי. כמה שאני רעבה, ממש רעבה ובבית שלנו אין בדיוק אוכל נגיש. טוב, זה
לא בדיוק הוגן לקרוא לו הבית שלנו, הרי זה הבית של טיטו ואבא שלו ואני מתגוררת
איתם. הם דואגים לי מאוד, כאילו היו אבא ואח אמיתיים שלי. אבל מה לעשות שהאבא והאח
האמיתיים שלי לא ממש דואגים לי ומנעימים את זמנם בכלא. לאבא זה באמת הגיע לשבת
בכלא, אני שמחה שהוא שם. אחרי שהוא דקר בנשק חי את בעל הבית שלנו שהלחיץ אותו לשלם
כסף שלא היה לנו. טוב נו, אבא איש חם מזג.. קצת מאוד כמוני. לעומתו, אח שלי דיאל,
יושב בכלא ולא בצדק. הוא יושב בשביל האנשים שהוא עבד עבורם, ככה הוא הרוויח כסף
ויכל לממן לי ולו דירה קטנה ורעועה אבל בהחלט מספקת. אומנם בלי מקלחת והדירה הייתה
צפופה מאוד ועם המון עובש, אבל גרנו שם. ברגע שדיאל נכנס לכלא, עברתי לגור אצל
טיטו ואבא שלו שהיו השכנים שלנו. נהגנו להתקלח אצלם והם באמת היו טובים אלינו. גם
אני וטיטו מאז ומתמיד היינו חברים טובים, לפחות מאז שאני זוכרת את עצמי. אי אפשר
להגיד שגם הדירה שלהם מרשימה ומפוארת, בכל זאת אף אחד בבניין הזה או יותר נכון
ברחוב הזה ממש יכול להרשות לעצמו דירה מפוארת, אבל אני מאוד אוהבת אותה. אולי חוץ
מאת הדלת הירוקה והישנה שבכניסה, אותה אני לא סובלת. טוב מי יכול להאשים אותי? כל
אחד שונא את מה שגורם לו להתעורר כל בוקר. אחרי שאני מסתובבת במקום כמו כל בוקר
ומבינה שאין לי מה לעשות פה בדירה מבלי שטיטו יעסיק אותי אני מחליטה לצאת מהבית.
אני יורדת במדרגות של הבניין, בדרך אני עוברת ליד הכניסה לדירה הישנה שלי ושל
דיאל, אני אף פעם לא שמחה לראות אותה. אני ממשיכה ומגיעה לדלת הבניין הירוקה,
הידית שלה ממש גוש חלודה, אני פותחת אותה בזהירות רבה. למרות הזהירות שלי היא
משמיעה רעש חריקה מחריש אוזניים, אני שונאת את הדלת הזאת! אני סוגרת אותה בעדינות
ויוצאת לרחוב. אם יש משהו ממש מוצלח באמסטרדם, זה מזג האוויר בעיר. אי אפשר לקטר
עליו, בחורף אף פעם לא קר מידי ובקיץ אף פעם לא חם מידי. אני הולכת ברחוב ונהנית
ממזג האוויר. אחרי כמה בניינים שאני עוברת אני קולטת שאפילו לא שמתי לב למה ששמתי
על עצמי. אני לובשת בגדים בלויים ודהויים שזה קצת מביך, אני משתדלת לא להראות
שאכפת לי. גם לטיטו אני אומרת שלא אכפת לי ושאני מרוצה מהבגדים שיש לי ולא רוצה
שום בגד חדש, אבל זה כדי להוריד אותו מלקנות לי איזה חולצה בהפתעה במקום לממן את
השכר דירה, או 20 כיכרות לחם שאפשר כבר לקנות בכסף הזה. אבל בסופו של דבר מי לא
רוצה בגדים יפים ונקיים ללבוש על עצמו? אני פונה לכיוון הרחוב הראשי איפה
שמסתובבים כל התיירים והאנשים המתלהבים. אני כבר לא מתייחסת למבטים שתוקעים בי.
'איך נערה צעירה כזאת לבושה בצורה כזאת'. אבל מה הם מבינים?. הרחוב הזה לא מלא רק
בתיירים ובתושבים המתלהבים אלא גם בהומלסים, את חלקם אני גם מכירה. לא לעומק, אבל
מכירה. אני רואה הומלס מבוגר שאף פעם לא ראיתי, הוא לא מפסיק לתקוע בי מבטים, אני
מזהה לפי הציפורניים שלו, שהוא 'חדש' בזה. איך אפשר לזהות טיפוסים לפי הציפורניים?
ממש בקלות, ככל שהציפורניים ארוכות יותר המצב של בעל הציפורניים יותר גרוע. איפה
יהיה לבחור מבוגר חסר כל, מספריים מדוגמים לגזור לעצמו את הציפורניים? אז הם
נשארים עם ציפורניים ארוכות שמתווספות בליכלוך. לי אין את הבעיה הזאת. גם כי יש
לנו מספריים קטנות, יותר נכון לאבא של טיטו.. וגם כי באברל שהוא בעל מספרה
ברחוב הראשי ואני עשינו הסכם. הוא מאוד אוהב את השיער שלי אז בתמורה לסידור
ציפורניים מתי שארצה, אני אהיה השפן ניסיונות שלו, עלי הוא עושה את כל הנסיונות
החדשניים שהוא ממציא בלילה, גם השיער שלי צומח מהר. הוא אומר שזה תופעה. אז עכשיו
אני תקועה עם שיער קצר ופוני צד לא סימטרי ומעצבן שכל הזמן נכנס לי לעיניים, וכל
הניסיונות שלי לתפוס את הפוני בצמה סינית בבוקר כמעט תמיד נכשלים. אתמול עם הרבה
כוח רצון ואנרגיה הצלחתי. אבל היום באמת שלא היה לי כוח. אני רואה גבר ואישה
עומדים ומתמזמזים באמצע הרחוב ליד מעבר החצייה וממתינים שהרמזור יתחלף, דבר שמעורר
בי סלידה. אולי כי הם בני 50 בערך ולראות זוגות בגיל הזה מתמזמזים זה בהחלט מגעיל.
בכיס האחורי של הגבר אני רואה שטר של 20 אירו מבצבצים. אני נעמדת אחריהם, וכאילו
ממתינה יחד איתם שהרמזור יתחלף, הרמזור מתחלף והמוני אנשים משני הכיוונים מתחילים
להתקדם במעבר החצייה. במרכז המעבר חצייה איפה שמתאגדים הכי הרבה אנשים בו זמנית
אני שולפת בעדינות ובזריזות את השטר ומקמטת אותו מהר בתוך היד תוך כדי שאני מסתכלת
באדישות קדימה ואפילו לא לכיוון הכיס. הגבר הזה, הוא יותר נכון קשיש.. ממש לא שם
לב לכלום, גם לא אף אחד אחר שעבר במעבר. כל אחד כל כך עסוק בעצמו שממש לא רואים מה
שקורה מסביב. אני ממשיכה ללכת ברחוב ונאלצת לחצות חזרה את הכביש כי לא באמת
הזדקקתי למשהו מהצד הזה של הכביש. אני אפילו לא מרגישה אשמה קלה או מצפון על מה
שעשיתי. וזה כי אני רעבה. ממש רעבה. אני בטוחה שהם לא רעבים כמו שאני רעבה.. אולי
זה לא הוגן להסתכל ככה על הדברים כי בכל זאת השטר הזה שייך להם ולא לי, אבל אני
יותר צריכה את השטר מהם.  אני פונה באחת
הסימטאות ונכנסת משם לרחוב צדדי וחמוד שאני אוהבת ללכת בו. הרחוב מלא בחנויות
שכמעט אף אחד לא נכנס אליהם. אני נכנסת לחנות העתיקות של טריסטראם, הוא
יושב ליד הקופה הגדולה והחומה שלו וקורא בספר, הוא אפילו לא מסתכל לכיווני.

"אותך לא ראינו הרבה זמן פה." הוא אומר לי ועדיין מסתכל על הספר שלו. הוא תמיד מדבר
בלשון רבים. מין קטע של זקנים.

"הייתי עסוקה." אני אומרת תוך כדי התקדמות לכיוון תיבת הנגינה שאני כל כך אוהבת.

"אני בטוח.. את הרי עובדת קשה נורא." הוא אומר את זה בעוקצנות מעצבנת, הוא יודע
איך אני משיגה בדרך כלל כסף, ולפעמיים אני מצליחה להשיג גם דברים עתיקים שהוא קונה
ממני בשביל למכור בחנות שלו. אני לא מתייחסת למה שהוא אומר ואני מפעילה את תיבת
הנגינה הישנה עם הבלרינה שלובשת שמלה לבנה בערך. אני מניחה שפעם הצבע היה ורוד
והוא פשוט דהה ומכאן הגוון המוזר הזה. אבל אני אוהבת את התיבה הזאת, את המנגינה
שהיא מוציאה.

"התיבה התגעגעה אליך, אף אחד לא מפעיל אותה חוץ ממך."

"אז תפעיל אותה אתה"

"אותי היא לא אוהבת. בטח לא כמו שהיא אוהבת אותך"

טריסטראם הוא איש זקן ומאוד מוזר.חוץ מהזקן הארוך והלבן שלו והמשקפיים הכי עגולים שקיימים,
הוא בטוח שלכל אחד מהחפצים העתיקים שלו יש נשמה ואישיות משלה. בדרך כלל אני גם
משתפת פעולה עם זה. אולי אני היחידה שמשתפת פעולה עם זה.. בטח בגלל זה הוא מחבב
אותי נורא. אם הוא לא היה מחבב אותי הוא לא היה קונה ממני את העתיקות שהייתי מביאה
לו. אני בטוחה שברוב הפעמיים הן שוות גרושים והוא סתם נהנה לעזור לי.

"אז מי מהחפצים פה כן אוהב אותך?"

"אה, זה ממש קל. הפסנתר כמובן." הוא מסמן על הפסנתר שתמיד מונח ליד הקופה, פסנתר
גדול וישן שתופס המון נפח בחלל הקטן של החנות.

"רק הפסנתר אוהב אותך?"

"לא רק, אבל רוב החפצים פה לא אוהבים אותי כי אני מעמיד אותם למכירה. הם צודקים.. אני
מעדיף כסף על פניהם. גם אני הייתי נעלב."

"אז למה הפסנתר כן אוהב אותך?"

"כי הוא לא למכירה." הוא מחייך חיוך גדול ואוהב ומביט על הפסנתר שלו בהערצה
מוזרה.

"טריסטראם, מה שלום אשתך?"

"מעוצבנת כמובן. כבר 3 ימים שלא מכרתי פה כלום. אולי כי את לא היית פה למשוך לכאן
אנשים"

"אני בטוחה שזה בגלל זה." בדיוק שאני מסיימת את המשפט נשמע פעמון הכניסה של החנות
שמרמז שמישהו נכנס. שני בחורים בסביבות גיל ה-20 נכנסים לתוך החנות ועושים סיבוב
בין הדברים. טריסטראם עושה לי מבט של 'אמרתי לך' וצוחק צחוק סנטה קלאוסי קטן.

"טוב, אני יילך עכשיו. אני יבוא לבקר אותך שוב בקרוב." הוא מחייך.

"לבקר אותי או את התיבה שלך?"

"את שניכם." הוא שוב צוחק את הצחוק הסנטה קלאוסי שלו. אני יוצאת מהחנות וחוזרת
לרחוב הראשי, נכנסת למאפייה וקונה משם לחם טרי וריבת תותים מהשטר של העשרים אירו,
מה שמשאיר לי גם עודף. במאפיה יושב בחור מבוגר וגבוה עם שפם שקורא מהעיתון ומסתכל
עלי. כבר כמה ימים שהוא יושב פה במאפייה. ואני יודעת את זה כי אני כמעט כל יום
במאפייה. אני יוצאת מרוצה מאוד עם הלחם הטרי והריבה וחוזרת לכיוון הרחוב שלנו
'סיינט גרובין ג'ורג'' ועוד פעם חושבת למה יש שם כזה ארוך לרחוב כזה קצר. אני
מגיעה לבניין שלנו ושוב הדלת הירוקה הגדולה שבכניסה לבניין מוציאה רעש איום. אני
סוגרת אותה בזהירות, אותה הזהירות שאני מכייסת בה. אני נכנסת לדירה ורואה את טיטו
שמעלה חיוך גדול כשהוא רואה אותי, או יותר נכון מעלה חיוך שהוא מריח את הלחם הטרי.
הוא ממהר לקום לקראתי ולוקח ממני את השקית של הלחם והריבה, ומניח על השולחן הקטן
שבסלון. או יותר נכון של המטבח. טוב בגודל הזה אין בדיוק הגדרה לכל חדר.. בייחוד
בגלל שזה דירה בגודל של חדר וחצי.

"אני מריחה גבינה?" אני שואלת את טיטו שעדיין מחוייך.

"לא סתם גבינה!" הוא מוציא מאיפשהו שקית ובתוכה גבינת גאודה. שהיא הגבינה האהובה
עלי וטיטו יודע את זה וכנראה רצה לשמח אותי.

"וואי! זה ענק! כמה גרם גבינה קנית?!"

"מה זה משנה? העיקר שעכשיו יהיה לנו ארוחת בוקר מוצלחת. ואם לא אכפת לך אנחנו נאכל
עכשיו כי הריח של הלחם שהבאת ממש פתח לי את התיאבון."

"התיאבון שלי פתוח מהבוקר." אני אומרת והוא צוחק. הוא מוציא את הלחם והריבה וחותך את
הלחם לפרוסות. הוא פורס את הלחם והגבינה בצורה כל כך יפה ומיומנת שזה ממש מצחיק.
ותוך כמה שניות הוא מושיט לי 3 פרוסות לחם שאת כולם אני אוכלת עם גבינת הגאודה.
טיטו צוחק מההתנהגות החזירית שלי ומההנאה שלי מהגבינה ואני צוחקת מהערבוב הדוחה של
הריבה והגבינה שלו.

"זה דוחה, אני מקווה שאתה יודע את זה."

"את דוחה." הוא אומר בהומור. או בעצביים. לפעמיים קשה לי להבין את טיטו.

"מאיפה השגת כל כך הרבה כסף שקנית כזאת חתיכה גדולה של גבינת גאודה?"

"מאיזה בחורה במטרו. התחלנו לדבר והיא הייתה כזאת פטפטנית שהיא לא שמה לב אפילו שהוצאתי
לה מהתיק ארנק."  אני מתארת לעצמי שלא בגלל הפיטפוטים שלה היא לא
שמה לב שהוא מוציא לה ארנק מהתיק, אלא בגלל המראה של טיטו שבהחלט תופס תשומת לב
רבה. הוא גבוה וקצת שחום עם שיער שחור ועיניים שחורות והגוף.. טוב לטיטו יש גוף.
אין מה להגיד. גם עליו הבגדים איכשהו לא נראים מוזנחים למרות שגם הם בלויים כמו
שלי. והכישורים שלו בכיוס? מדהימים. יש לו כזאת זריזות ידיים ובשילוב עם המוח
היצרתי שלו.. בנק הוא יכול לשדוד בלי שמישהו ישים לב לאן הלך הכסף. כשהייתי קטנה
תמיד אמרתי לעצמי שעם השנים אני ארכוש את המיומנות הזאת של טיטו בזריזות ידיים.
כן, גם שהיינו ממש צוציקים קטנים היינו גונבים מהמכולת כמו שני צמד חמד. אבל את
המיומנות של טיטו לא רכשתי. אני מעודדת את עצמי שזה בגלל שהוא גדול ממני בשנתיים
וגם אצלי זה יגיע. אבל עם כל זה הוא עדיין סוגר אחריו את הדלת הירוקה שבכניסה
לבניין בכזה רעש.

"כדאי שנשאיר גם לאבא קצת, את לא חושבת?"

"כן, כדאי." אני צוחקת מהזללנות שלנו ואנחנו משאירים על השולחן את מה שנשאר.

"אה! כמעט שכחתי!" הוא מתחיל לחטט בכיס שלו ומוציא משם חתיכת ברזל קטנה.

"מה זה?" אני אומרת ומנסה לזהות מה הוא מחזיק שם.

"סיכת שיער, ככה תוכלי לתפוס את הפוני שלך בקלות והוא לא יצטרך להציק לך בעיניים"
טיטו יודע כמה הפוני יכול להציק לי והמחווה הזאת שלו באמת מעלה בי חיוך גדול. הוא
תמיד דואג לי ורוצה שיהיה לי טוב אצלם. אני מאוד מעריכה אותו על זה.. אבל אי אפשר
להגיד שזה לא הדדי. גם אני דואגת לטיטו, אולי לא כמו שהוא מצליח לדאוג לי..

"יואו! תודה! הצלת אותי מהפוני האידיוטי הזה!"

"תפסיקי,הוא לא אידיוטי." אני ממהרת לתפוס את הפוני, בשביל זה אני מוציאה את מראת
הכיס הישנה שלי שאני תמיד סוחבת אותה עלי. הפוני נתפס בקלות ואני יכולה שוב לראות
מכל החזיתות..  זה משנה לי את כל צורת
הפנים וקצת קשה לי לזהות את עצמי.

"עכשיו כולם יוכלו ליהנות מהעיניים היפות שלך." אני יודעת שזה נשמע כמו פלירטוט, אבל
זה לא. בוודאות. אני וטיטו אוהבים להחמיא אחד לשנייה אבל הכול בצורה אפלטונית
לחלוטין. לטיטו היו כבר כמה חברות במהלך השנים ואני תמיד שמחתי כשהייתה לו מישהי
כי אז הייתה לי מישהי נוספת לבלות איתה. כל אחת שהייתה לו תמיד הייתה מאוד מוצלחת
ויפה והיה מאוד כיף איתה.

"אולי נלך להפתיע את אבא שלך ונארגן לו ארוחת צהריים מהלחם והגבינה?"

"אפשר." 

"אז בוא" אנחנו קמים ויוצאים מהדירה מצויידים בלחם, בריבה ובגבינה. אנחנו מגיעים
לדלת של הבניין ואני ממהרת לפתוח אותה במקום טיטו. נראה שזה משעשע אותו, אנחנו
חוזרים לרחוב 'רנס' שהוא הרחוב הראשי ואני שוב חושבת למה שם כזה קצר לרחוב כזה
ארוך. טיטו מושיט לי את היד שלו ואנחנו הולכים יד ביד. תמיד אנחנו הולכים יד ביד.
אני מאוד אוהבת להחזיק את היד שלו היא כזאת חמימה ועדינה. טוב אם הכישורים שלו
בכיוס היא חייבת להיות עדינה. אנחנו מגיעים למקום המרכזי ביותר ברחוב שבו יש את
הירידה לתחנת ה'מטרו' והמעבר חצייה הראשי, שם מתאספים כל ההומלסים ואומני הרחוב.
אחד מאומני הרחוב הוא אולאף. אבא של טיטו.. הוא מנגן בצורה מדהימה על
סקסופון וכל אחד שעובר נאלץ לעצור ולהקשיב למנגינה שהוא מייצר. הוא מרוויח יפה
מאוד לאומן רחוב. אבל כבר כמה מרוויח אומן רחוב?.. אנחנו מגיעים בדיוק כשהוא מסיים
לנגן וכל האנשים שנאספו סביבו מוחאים כפיים וזורקים מטבעות לתוך הכובע הגדול שהוא
תמיד לוקח איתו. הוא מזהה את טיטו ואותי ומחייך אלינו. האנשים מתחילים להתפזר
ואנחנו הולכים לקראתו ומביאים לו מהלחם הגבינה והריבה. הוא אוכל בתיאבון רב.

"כמה נהדר לראות אתכם באמצע היום." הוא אומר לי ולטיטו וממשיך לאכול.

"אותנו או את האוכל שהבאנו?" טיטו מתבדח איתו.

"אל תתקיל אותי בשאלות האלה עכשיו." שלושתנו צוחקים.

"אני רואה שאתה מרוויח יפה היום." טיטו אומר ואולאף מהנהן.

"כן, היום יש משחק כדורגל בעיר בין הקבוצה שלנו לקבוצה הגרמנית, אז יש יותר תיירים
מבדרך כלל."

"אנשים נוסעים במיוחד למדינה אחרת בשביל לראות משחק?" אני אומרת בפליאה.

"כמובן."
אולאף עונה ואני עדיין לא מצליחה להבין למה צריך להוציא כל כך הרבה כסף על נסיעה
לאמסטרדם בשביל ללכת לראות משחק כדורגל.

"את לא זוכרת איך נהנו שהלכנו לצפות לפניי שנה במשחק?"

"אני זוכרת." אני אומרת ומעלה חיוך. אני וטיטו הלכנו לצפות באחד המשחקים ושנינו
עודדנו את הקבוצה שהובילה בגלל העובדה שהיא הובילה. זה היה מאוד משעשע והיו
אנרגיות כיפיות במיוחד. "אבל אני עדיין לא מבינה למה צריך לנסוע למדינה אחרת במיוחד? "

"אני כבר שנים לא מנסה להבין אנשים." אולאף אומר. בזמן שטיטו ואולאף מפתחים שיחה
על עובי פרוסות הגבינה שפרש טיטו, אני רואה בחור צעיר שקצת צולע פוזל לכיוון הכובע
של אולאף עם כל המטבעות והשטרות שאסף. בתוך שנייה הוא קופץ מהר על הכובע ומצליח
להסתלק משם ולפנות באחת הפניות. מבלי לחשוב אני מתחילה לרוץ אחריו או לפחות לאיפה
שראיתי שהוא פנה, אני פונה בפנייה שהוא נכנס אליה ומספיקה לראות את הרגל שלו כשהוא
פונה לרחוב אחר. אני ממשיכה לרוץ ולמזלי אני מאוד זריזה ככה שאני גם משיגה אותו. הוא
רץ מהר יחסית לבחור צולע. אני תופסת אותו מהחולצה והוא מועד אחורה, אני משטחת אותו
לרצפה ומצליחה להגיע עם היד חזרה לכובע. חלק מהמטבעות התפזרו כשהצולע מעד.

"אתה לא יודע שלא גונבים מאומני רחוב?!"

"תעזבי אותי!!" הטון שלו נשמע נואש. אני מסתכלת עליו ואני רואה שזה אפילו לא בחור
צולע, אלא יותר לכיוון של ילד צולע. להשערתי בן 14. אני מרפה מהאחיזה ונשארת לבהות
בו שנייה. הוא מנצל את זה ומצליח להשתחרר. אני עדיין באותה פוזיציה מסתכלת אחריו.
הוא הולך מהמקום מהוסס מסתכל עלי ופונה ללכת. כשאני קמה מהרצפה ומרימה אחרי את הכובע
והמטבעות שהתפזרו טיטו מגיע.

"איפה הוא?!"

"הוא הצליח להתחמק.. קח." אני מושיטה לו את הכובע ומנקה את עצמי.

"טוב. לפחות הכובע הושב לבעליו.. אני לא חושב שהיה קורה משהו אם הוא היה גונב את הכסף.
אבל את הכובע של אבא.. מישהו היה מצוברח שבוע.." אני ממשיכה להסתכל לפנייה
שבה פנה אותו ילד והדברים שטיטו אומר חולפים על ידי.

"הלו?.." טיטו שם לב שאני לא ממש מתייחסת אליו.

"אני מצטערת.. למה שלא תחזיר לאולאף את הכובע? אני תכף יבוא." טיטו מהנהן מבולבל
קצת ואני נכנסת לפנייה שבה פנה הילד. אני מניחה שהוא חזר לרחוב הראשי. זה מה שאני
הייתי עושה בכל אופן. אם מישהו מחפש אחרייך המקום הכי טוב להתחבא בו הוא בין הרבה
אנשים. אני רוצה למצוא את הילד הזה.. משהו בי מאוד רוצה לעזור לו. אם הוא גנב את
הכסף של אולאף הוא כנראה ממש צריך אותו. כמו שאני מכייסת בגלל שאני חייבת. אומנם
לגנוב כסך מאומן רחוב זה הרבה פחות הוגן מאשר לגנוב כסף מתייר גרמני שבא לראות
משחק כדורגל במיוחד. אני מגיעה שוב לרחוב הראשי ומסתכלת לצדדים אולי אני אמצא זכר
לילד הצולע. שום זכר. טוב כנראה כדאי שאני יחזור לטיטו ואולאף. אני מתחילה ללכת
חזרה לכיוון האזור המרכזי של הרחוב. אני לא יכולה לפספס את האיש הגבוה והמשופם
שראיתי בבוקר במאפייה. הוא יושב מול הבנק וקורא בעיתון. קצת מוזר לחשוב שאיש בגילו
מעביר את הבוקר בישיבה במאפייה ואת הצהריים בלשבת מול הבנק. אני לא יכולה לפספס את
המזוודה השחורה שעומדת לידו. המנעול שלה פתוח למיטב הבנתי. אני מניחה שיש בה כסף.
והרבה.. אם זה נכון ובמזוודה הזאת יש כסף.. זה יכול לסדר אותנו במשך חודשים שלמים!
חייב להיות בה כסף! הוא יושב הרי מול הבנק!! בבוקר אני לא זוכרת שהייתה איתו
מזוודה.. חוץ מזה שרק המזוודה עצמה שווה הרבה. בטח טריסטראם יסכים לקנות אותה ממני.
ככה שאין לי מה להפסיד בכל מקרה.. הוא כל כך עסוק בעיתון הזה שלו.. אם אני יצליח
להרים את המזוודה בלי שהיא תוציא רעש.. וואו! אני לא יכולה להפסיק לחשוב איך זה
יכול לסדר אותנו! אולי אפילו נסע מפה! לחופשה! או אולי אפילו נקנה דירה גדולה יותר! אני חייבת את המזוודה.
אני מתחילה ללכת לכיוון האיש שעסוק בעיתון שלו. אני מסתכלת קדימה בלי להציץ לכיוון
המזוודה. אני מושיטה את היד שלי לכיוון המזוודה. זהו זה. בכמה שניות בלבד אני
יכולה להפוך אותנו לעשירים של ממש. להפסיק לכייס אנשים.. בבת אחת אני מרגישה כוח
בלתי רגיל על היד שלי. האיש המשופם מחזיק ביד שלי בצורה כזאת חזקה שהיד שלי עלולה
להתפרק.

"מה שמך?" הבחור המשופם שואל אותי.

"תעזוב לי את היד!!" אני מנסה לשחרר את היד שלי אבל האחיזה שלו חזקה באופן מדהים.

"אבל אז תברחי.."

"אולי!"
אני אומרת בעצביים והוא מחייך

"המזוודה ריקה.. אם שאלת את עצמך."

"תכולת המזוודה שלך ממש לא מעניינת אותי."

"אה באמת?.. למה נראה לי שאת משקרת?" בחיי! האיש הזה כל כך מוזר! באמת ברכות.
הצלחת לעצור אותי הכייסת מלקחת לך את המזוודה. לדעת את השם שלי?.. נו באמת.

"אני מאוד ממהרת. אז אם לא אכפת לך..."

"אני בטוח שאת מאוד ממהרת. לגנוב מעוד אנשים תמימים?"

"אני לא גנבת!" אני שונאת את המושג הזה גנבת! אחרים היו עושים בדיוק אותו דבר אם
הם היו במצב שלי! ולמה כל אחד שגונבים ממנו הוא תמים?!

"את באמת לא מבינה?.." הוא מסתכל עליי במבט מאוד מעצבן שבא לי לתלוש לו את השפם.

"מבינה מה?!"

"מה שמך?"

"שיילר."
כמובן שזה לא השם האמיתי שלי.

"אז שיילר.. תתלווי אלי בבקשה?"

"כבר הסברתי לך שאני ממהרת!" הוא ממש מעצבן אותי! והיד שלי עוד שנייה מתפוררת אם
הוא לא ירפה מהאחיזה שלו.

"אני לא חושב שאת מבינה. אנחנו הולכים לתחנת המשטרה. יש כמה טפסים שנצטרך לחתום
עליהם."

"איש משופם תשמע, אין לך שום דבר עלי כדי שתוכל להוכיח איזה משהו. ואני חושבת שאתה
מתנהג באופן ילדותי וחזירי שאתה לא מניח לזה כאן ועכשיו." אני אומרת לו
באיפוק. הוא מתחיל לצחוק ומנסה להרגיע את עצמו.

"אין לי שום דבר עלייך? על בסיס מה את אומרת את זה?" אוי כבר אין לי כוח אליו.

"אכפת לך לשחרר קצת את היד שלי? היא כבר ירוקה." היא באמת כבר מקבלת צבע ירוק.

"שיילר כן?.." אני מהנהנת בחוסר סובלנות.

"את טועה. יש לי בהרבה מאוד דברים להאשים אותך. קחי לדוגמא את היום בבוקר?.. גנבת
לבחור שטר של 20 אירו?" אלוהים. איזה מטומטמת שאני. כל העובדות היו מנוחות
לפני ולא חיברתי בניהן. למה שאני אתקל שלושה בקרים ברצף באיש משופם עם חליפה?
ואחר"כ אראה אותו מול הבנק עם מזוודה שחורה? זה הכול היה פשוט מידי. המנעול
שהיה פתוח. המזוודה הגדולה.. זאת הייתה מלכודת. ואיך לא ראיתי את זה?.. האיש הזה
עקב אחרי. הוא עקב אחרי ועכשיו אני נמצאת בצרות. וזה אומר שאני לא יוכל לעזור
לאולאף וטיטו אם אני בצרות. ויותר גרוע. מה אם הוא עקב גם אחרי טיטו?

"לא הייתי אומרת בחור.." אני אומרת את זה כדי לצאת קרת רוח.

"בואי. אני מבטיח לך שזה לא גרוע כמו שאת חושבת שזה." אני מרגישה נורא.. ומטומטמת.
אני מרגישה נורא ומטומטמת. איך לא שמתי לב? אני הולכת אחריו בלית ברירה. היד שלי
כואבת והוא גורר אותי אחריו. אני פשוט מטומטמת.

אחרי כמה זמן של הליכה אנחנו מגיעים לתחנת המשטרה. בפעם הראשונה מאז הוא תפס לי את היד
הוא עוזב אותה. אני מעסה את המקום במטרה להחזיר את זרימת הדם לאצבעות כף היד שלי.
הוא מסמן לי לשבת על אחד הכיסאות וניגש לדלפק. אין לי אפילו מה לנסות לברוח מכאן.
אני מרגישה הרוסה גם ככה. איך יכולתי להיות כל כך מטומטמת? לטיטו זה בחיים לא היה
קורה. לטריסטראם זה בחיים לא היה קורה! והוא זקן ומבולבל!

אני נשארת לשבת שם. בוהה באנשים שנכנסים ויוצאים. אף אחד לא נראה כמו פושע או משהו
כזה.. אחרי כמה זמן האיש המשופם מתקרב לקראתי. הוא נראה מאוד מרוצה מעצמו. דבר
שכמובן מעצבן אותי נורא וגורם לי לרצות לתלוש לו את כף היד מהמקום. או לפחות להפוך
אותה לירוקה כמו שהוא הפך את כף היד שלי.

"אני מצטער שלקח הרבה זמן.." מה הקטע שלו?. עכשיו הוא גם נחמד?  

"נו. אז מה עכשיו? אני במעצר?" הוא מחייך כאילו הוא רצה לשמוע את השאלה הזאת.

"מובן שלא. אמרתי לך שזה פחות נורא ממה שאת חושבת. הינה.. אפילו תשמרי לך את התמונות
האלה." הוא מושיט לי חבילה של תמונות שבכולן אני נצפית מכייסת. דבר שגורם לי
להרגיש עוד יותר טיפשה. הוא עקב אחרי ימים.

"אז?" אני מחכה להבין מה האיש הזה רוצה ממני לעזאזל שהוא השקיע כל כך הרבה שעות על מעקב
אחרי.

"אז עכשיו.. את באה איתי. ונלך ביחד למוסד שלי."

"סליחה?" אני עדיין לא מצליחה להבין מה הוא רוצה. טוב אבל אני לא מופתעת שאני לא מצליחה
להבין מה הוא רוצה. הרי בדיוק גיליתי שאני מטומטמת להפליא.

"למוסד לעבריינים צעירים. את תעברי אלינו. מאיפה שאת לא גרה."

"סליחה?" הפעם אני כן מבינה. אבל פשוט מנסה לעקל.

"טוב נו. אני יודע איפה את גרה.. סיינט גרובין ג'ורג'." חה.

"כן כבר הבהרת את זה שאתה יודע עלי דברים."

"תפסיקי להיות כל כך ממורמרת. את תחיי יותר טוב ממה שאת חיה עכשיו. תאמיני לי."

"אני מאוד מרוצה מאיך שאני חיה."

"טוב בכל מקרה. זה לא שיש לך ברירה.."

"אז עכשיו אני עוברת לגור במוסד לעבריינים צעירים?"

"כן. המוסד שלי." הוא נראה מאוד גאה בזה בצורה מגוכחת.

"אז את באה?.. שיילר?" 

מקווה שאהבתם (: