שיילר- סיפור בהמשכים.

אני נכנסת למוסד אחרי האיש המשופם שמסתבר שקוראים לו זאנדר וכבר שעת ערב. אני מצוברחת מידי. אני כבר מרגישה מרוחקת מטיטו ואולאף  שלא יודעים מדבר ובטח דואגים לי נורא עכשיו. אנחנו נכנסים מתחת שער הכניסה וזאנדר ממהר לספר לי כמה עתיק כל המבנה וכמה מרגש זה צריך להיות עבורי לגור בו. לא ידעתי שאפשר למצוא חור כזה באמסטרדם. אני גם לא מרגישה מרוגשת.. ממש לא. אני מרגישה מדוכאת מידי. אני צריכה את 'סיינט גרובין ג'ורג'' ואת 'רנס' שלי. לא איזה בית גבוה מאוד שמריח כמו אדמה.

"כולם כבר בטח מתים לפגוש אותך" הוא אומר בהתרגשות ואני לא יכולה שלא לעצור במקום. מה זאת אומרת כולם כבר מתים לפגוש אותי? הם יודעים שהייתי אמורה להגיע? הם ידעו לפניי שהילדה מסיינט גרובין ג'ורג' עומדת לבוא ולהצטרף למוסד הזה שלהם? המצב רוח שלי נהייה ירוד יותר ויותר.

"מה נעצרת לך שם?" אני ממשיכה ללכת אחריו. הוא פותח את דלת הכניסה החומה והגדולה שלא מוציאה שום רעש מחריש אוזניים דבר שמצליח להוריד לי את המצב רוח עוד יותר. מי היה מאמין שאפשר להתגעגע גם לדברים ששונאים? וכשאני אומרת להתגעגע אני מתכוונת לזה. למרות שעברו רק כמה שעות והכול. אנחנו צועדים בפנים ונעמדים במרכז הלובי.

"כולם בארוחת ערב. בואי אחרי." הוא מתחיל ללכת במסדרון ואני אחריו. אני מסתכלת על הקירות ורואה תמונות שונות שמעלות בי חלחלה קלה של כל מיני אנשים זקנים.. הוא פותח את הדלת ו4 טורים של שולחנות נפרשים על פני החדר. נערים ונערות עוברים ושבים על פני עם צלחות מלאות באוכל. אני מופתעת. לא נועצים בי מבטים. אף אחד לא נועץ בי מבטים כמו שנועצים בי התיירים הגרמנים ההם.. אף אחד לא שופט אותי כאן. או שפשוט לאף אחד לא בדיוק אכפת מה קורה סביבו.. שזאת גם אופציה. סבירה.

"למה שלא תקחי לך צלחת ותאכלי לך ארוחת ערב?" אני מהנהנת וניגשת לצלחת. לארוחת ערב אני ממש לא אתנגד עכשיו.. גם ככה אני מאוד רעבה ואולי האוכל פה יעודד אותי קצת. אני מחזיקה את הצלחת ומופתעת מהעובדה שהיא כבדה לי. ולא בגלל שהיא כבדה, אלא בגלל שלי אין כמעט שום כוח להחזיק אותה.. אני ממלאת את הצלחת בכמעט כל מה שאני רואה שנראה לי אכיל. אני מחפשת מקום לשבת ורואה כיסא ריק. ליד הילד ההוא. הילד ההוא! זה הילד הצולע שגנב מאולאף! בלי שאני שמה לב אני נתקעת במישהו, כל המגש שלי מתהפך עליו ברגע והוא כמעט נופל לרצפה. אני ממשיכה ללכת כשאני מביטה על הילד הצולע שכנראה שלא מבחין בי.

"אני מצטערת היה יכול להיות נחמד את יודעת.." אני מסתובבת ורואה את הבחור שהתנגשתי בו מכוסה באוכל שהיה לי בצלחת. הוא גבוה ממני בראש בערך. הוא נראה כמו הולנדי טיפוסי, חיוור עם שיער כהה, הלחיים שלו ורודות ביחס לפרצוף ויש לו גומה קטנה בצד שמאל שאני רואה כי הוא למרבה ההפתעה מחייך.

"אני מצטערת." אני אומרת בחוסר סבלנות וממשיכה ללכת. אני מרגישה את היד שלו מסובבת אותי.

"שרוול או קצה החולצה?" אני מנסה להבין מה הוא רוצה הטיפוס המוזר הזה. אין לי כוח אבל להעיר איזה הערה.

"שרוול?" הוא תופס לי את השרוול של החולצה ומתחיל לנקות איתו את החולצה שלו.

"מה אתה עושה?!" אני מחזירה אלי חזרה את השרוול והוא צוחק.

"אני מצטער." הוא אומר

"בצדק!" אני ממשיכה ללכת והוא שוב עוצר אותי.

"את חוצפנית את יודעת?" הוא אומר בחיוך שמעורר בי חיבה כלפיו. ואולי אני באמת חוצפנית כשחושבים על זה.. אבל אפשר להבין אותי כי אני מסכנה. נכון?.. לא משנה.

" אתה צודק. אני מצטערת." החיוך שלו גדל והגומה שלו בולטת יותר.

"אני רולי." הוא אומר ולוקח מתוך מגש של מישהו שעובר מפית נייר, אותו נער מסתכל עליו כמה שניות מעוצבן אבל רולי לא מתייחס ומנקה את עצמו.

"אני שיילר.. אתה צריך עזרה עם זה?.." אני לא יכולה שלא להציע עזרה למראה החמוד שלו מסתבך עם המפית.

"חח.. לא זה בסדר. תודה.." הוא מסתכל עלי במשך כמה שניות.

"למה שלא תבואי לשבת לידנו?"

"אממ.. אוקי." אני מחבבת את רולי. ואני לא אחת שתחבב מישהו מהר.. אבל הערבוב בין הסולחנות שהוא הפגין והחוצפה שהוא הפגין.. למרות ש.. נו השרוול שלי!!

"מיותר יהיה לשאול אם את חדשה. נכון?"

"כן אני חדשה."

"רואים." הוא אומר ולוקח אותי חזרה למזנון ומגיש לי מגש וצלחת.

"איך רואים?" אני באמת סקרנית לדעת..

"קודם כל.. זה שאת לא פוחדת ממני מראה שאת לא יודעת את המעמד שלי וזה.." אני לוקחת את הדברים שהוא אומר בעירבון מוגבל כי נראה לי שהטיפוס הזה ציני. מאוד.

"ודבר שני.. הגרביונים.." הוא מסתכל לי על הגרביונים ואני מגניבה מבט עליהם.

"מה הבעיה עם הגרביונים?.."

"קודם כל.. יש בהם רכבת." הוא מעביר את האצבע שלו על כל אורך הרכבת.

"ודבר שני.. אף אחת פה לא תכסה יותר מידי את הרגליים שלה.. גם לא בחורף." אני מציצה על שאר הנערות ורואה שבאמת רובן לובשות מכנסונים קצרצרים וצמודים.

"אבל אני דווקא אוהב את זה. את הגרביון." אנחנו ממלאים את הצלחות ומתיישבים בשולחן הכי ימני.

"מי זאת החדשה?" איזה בחור כהה עור-כושי.. שואל את רולי.

"זאת שיילר." רולי מציג אותי ואני מנסה לחייך את החיוך הכי ידידותי שיוצא לי.

"היי שיילר. אני נלסן." בחור ג'ינג'י מנומש מתפרץ לפני שהבחור הכושי מציג את עצמו ומושיט לי את היד ללחיצה. אני לוחצת לו את היד ונראה שהוא מרוצה מעצמו.

"אני בוטן" הפעם הבחור הכושי מציג את עצמו. אני לא מצליחה לעצור את עצמי מלהוציא מין קול משונה כזה של צחוק שניסה לעצור את עצמו.

"זה שקר. קוראים לו רנדל."  רולי אומר בהפסקה בין הביסים שלו.

"כן.. אבל את יכולה לקרוא לי בוטן.." הוא אומר בטון פלרטטני ורולי ונלסן כמעט נחנקים. טוב זה באמת היה פלירטוט אידיוטי לחלוטין שברור שנועד על מנת לשעשע את נלסן ורולי.

"אוקי.. אז שיהיה בוטן." אני אומרת ועדיין מנסה לחייך חיוך ידידותי שבטח כבר ממזמן עבר למאולץ.

"מה קרה לך לחולצה?" נלסן שואל את רולי.

"אממ.. זה טעות שלי.." אני אומרת ונלסן ורנדל מהנהנים כדי לאשר שהבינו. אני מתחילה לאכול. אני קצת רגועה יותר עכשיו. האנשים פה לא נראים כמו מה שחשבתי ובטח שלא מתנהגים כמו. אבל אני עדיין לא מצליחה להפסיק לחשוב על טיטו ואולאף שלא יודעים בכלל איפה אני נמצאת. הם בטח הפכו את כל אמסטרדם. בכל זאת הם הבטיחו לאידל אח שלי שהם ישמרו עלי. חבורה של שלוש בנות מצטרפות לשולחן מה שגורם לרולי להתיישר.

"איפה ליז?" רולי שואל.

"עדיין בדייט הסודי שלה.." אומרת הגבוהה שמבין השלוש, אולי גם הכי יפה מבניהן.

 "ומי זאת?.." היא אומרת בטיפת סלידה מה שגורם לי תירוץ לא לחבב אותה. גם ככה היא גבוהה ומעצבנת.. אוקי גבוהה ויפה. מה שהופך אותה לגבוהה ומעצבנת.

"מי זה היה בסוף?.. הבחור הסודי?" רולי שואל ומתעלם מהשאלה שלה. הוא נראה קצת לחוץ.

"לא יודעת. אני הייתי בטוחה שזה אתה." רולי משתעל בצורה מאוד מגושמת וחמודה.

"מסתבר שלא.. " היא אומרת ונועצת את המזלג שלה במלפפון שיש לה בצלחת ורולי נראה מעוצבן ומובך.

"מה קרה לך לחולצה?" שואלת הבחורה הבלונדינית ורולי לא מספיק לענות כי הגבוהה מתפרצת.

"למה את פה?" היא פונה עלי בכזאת ישירות מעצבנת שבא לי ממש לדחוף אותה מהביג בן בדיוק כשהוא מצלצל שיהיה אירוני וקליל. יש שיגידו שאני מאוד ספציפית ברצונות שלי. אני חושבת שאני פשוט יודעת מה אני רוצה.

"סליחה?" אני אומרת בעצביים.

"על מה את פה? מה עשית שהכניסו אותך לכאן?" היא שואלת וממשיכה לאכול מהסלט שלה.

"זה לא מעניין. אבל אני מניחה שאת פה על זנות." אני אומרת בשיא העצביים שלי. וזה לא שאני אומרת את זה בלי שום הוכחה או בסיס.. המכנסונים שלה הם בהחלט הכי קצרים משל כולן פה. הבנים צוחקים והבנות המומות. היא נועצת עוד פעם את המזלג במלפפון הפעם בהרבה יותר עצביים. רולי מחייך אלי הפעם ביותר הערכה.. הוא מזכיר לי מישהו ואני לא מצליחה להבין את מי.

"קוראים לי אדי." היא מציגה את עצמה בפתאומיות.

"ואלה רוטינה ולונה." עכשיו היא מציגה גם את החברות שלה.

"אני שיילר." קצת לא נעים לי להציג את עצמי עוד פעם בתור מישהי שאני לא. אבל לא הייתי רוצה שאנשים פה ידעו יותר מידי עלי.

"אז שיילר. מי המלווה שלך?" נלסן שואל הפעם.

"מלווה?" אני לא מבינה על מה הוא מדבר.

"לא שיבצו אותך?" רולי שואל

"לאן?" 

"את תביני מחר כשישבצו אותך" רולי עונה וקם מהשולחן עם המגש שלו. לאן הוא הולך עכשיו? אני מבינה שאם הרגשתי איזה ביטחון זה היה בגלל רולי. ועכשיו הוא פשוט קם והלך. אני חייבת להודות שאני מבואסת על כך. אין לי מושג לאן אני אמורה ללכת מפה או איך למצוא את זאנדר והאווירה המתוחה שבשולחן לא נותנת לי שום לגיטימציה לשאול ולבקש עזרה. אני קמה גם ומפנה את המגש שלי אחרי שאני נפרדת מנלסן ורנדל ויוצאת בעקבות רולי. מעצבן אותי שאני מרגישה תלותית לגביי בחור חייכן יתר על המידה שפגשתי הדקה. אני רואה אותו עם טלפון נייד עומד בצד ונראה מאוד לחוץ, כנראה שהוא מחכה שיענו לו. הוא מנתק את הטלפון שלו ונראה שהוא לא השיג את מה שהוא רצה. הוא רואה אותי ומחייך אלי. אני נרגעת. דבר שמעצבן אותי אפילו עוד יותר. אני שונאת להרגיש ככה תלותית. זה דווקא די מצחיק לחשוב איך ברחובות אני לא צריכה אף אחד אבל שזה מגיע למוסד סגור שצריך להפעיל קישורים חברתיים אני צריכה להיתמך במישהו.  

"בואי נגלה איפה את אמורה לישון." הוא אומר ותופס לי את היד.

"חכה." אני אומרת ומשחררת את היד שלי מהאחיזה שלו.

"מה?"

"אני לא ישנה פה." אני אומרת ובבת אחת עולה לי הרעיון להסתלק מכאן ולברוח חזרה לסיינט גרובין ג'ורג'. קשה זה בטח לא.

"בטח שאת כן" הוא עונה עדיין עם חיוך.

"לאלאלא. אני לא" אני אומרת תוך כדי שאני מארגנת לעצמי תוכנית בראש. אני מתחילה להסתכל על המסדרון והחלונות שמסביב.

"שיילר." הוא אומר ולוקח לי שנייה לקלוט שהוא פונה אלי. טוב זה לא השם שלי.. 

"את במוסד לעבריינים. זה לא בית ספר או בית יתומים, הם לא משחקים איתך. הם בקשר עם המשטרה כל הזמן ואם את חושבת שאין פה מצלמות אבטחה את גם טועה. אין סיכוי הרי שהם ישאירו חבורה של נערים עבריינים במקום קטן בלי לצפות עליהם נכון?" הוא אומר בניסיון להרוס לי את כל האופטימיות.

"אבל זה לא משנה! כי גם אם הם יראו אותי בורחת ויזהו אותי והכול.. זה לא אומר שהם יתפסו אותי או משהו כזה."

"בטח שזה מה שזה אומר" הוא אומר באופן מזלזל ואני מתחילה לחבב אותו פחות.

"אבל הם לא יודעים עלי כלום! אולי הם יודעים איפה אני גרה אבל זה לא אומר שאני לא יכולה להתחבא! אני אברח עם טיטו ואולאף לפרברים של העיר או משהו!"

"תפסיקי. את נשמעת מגוחכת. עם כל הכבוד לטיטו ואולאף כן? אבל אם מצאו אותך בפעם הראשונה הם ימצאו אותך גם בפעם השנייה" הוא אומר ועכשיו אני כבר מתעצבנת עליו. אני באה להגיב בעצביים אבל פתאום אני קולטת.

"רגע, מה זאת אומרת מצאו?"

"מצאו זאת אומרת שהם חיפשו במשלוח מיוחד. מה נראה לך שמסתובבים בלשים ברחובות ומחפשים עבריינים צעירים שיעשו פשעים בלייב? אין סיבה שיטרחו אם זה לא בוודאות." מישהו הלשין עלי? לזה הוא חותר? אבל מי? יכול להיות שאיזה אחד ששדדתי? או אולי טריסטראם? שיודע מה אני עושה? אני מריצה את כל האנשים שאני מכירה בראש ואני לא מצליחה להבין למי יש אינטרס להלשין עלי או משהו. גם ככה מספר האנשים שמכירים אותי קטן. ובטח שמספר האנשים שיודעים שאני מכייסת. בטוח יש את אלה שמשערים שאני מכייסת.. אבל מה זה עוזר להם לשער? כנראה שזה פשוט זאנדר שראה אותי מכייסת. אין לי שום תיאוריה אחרת.

"אתה טועה. זה לא יהיה קשה מידי לברוח מפה." אני אומרת והפעם אני באמת בטוחה שמה שאני אומרת אפשרי.טיטו ואולאף לא יתנו לאף אחד לפגוע בי. וגם אם יקחו אותי חזרה לפחות אני ידע מה שלומם של טיטו ואולאף.

"את יכולה להסתבך שיילר.. הם יכולים לשלוח אותך לכלא. מפה אנחנו יכולים לצאת מידי פעם את  מקבלת אפילו נייד." הוא מסמן לי על הנייד שלו. אבל אין מה לעשות עכשיו. אני יודעת מה אני רוצה ואני אברח מכאן. לא משנה מה רולי יגיד וכמה שהוא ינסה לשכנע אותי.

"אני רוצה הביתה!" אני כמעט צועקת ורולי מחייך שוב. הוא מאוד אוהב לחייך.

"אז תגידי! בואי נקח אותך הביתה" הוא אומר ואני ממש לא מצליחה להבין את האישיות הפכפכה שלו.

"מה?"

"אני יעזור לך לברוח מפה." הוא אומר הפעם בפנים רציניות.

"וואלה?" אני לא מבינה איך הוא מוכן להסתכן בלעזור לאחת שהוא הכיר לפני חצי שעה.

"כן. כאילו, חבל לי מאוד שתלכי לא יזיק לנו מישהי רעננה עם פלפל והכול."  הוא גורם לי לחייך וכתגובה הוא מחייך.

"נו אז מה התוכנית שלך?" הוא שואל

"לצאת מהדלת ולברוח?" אני עונה

"מהדלת לא כדאי זה ימשוך יותר מידי תשומת לב.. אבל אני בטוח שנמצא פה חלון גדול?" 

 "איפה יש חלון גדול?" הוא מחייך הפעם חיוך יותר גדול מבדרך כלל ותופס לי את היד. אנחנו עולים במדרגות יחד עם כל מיני נערים אחרים. רולי מסביר לי שלמעלה זה המגורים ועכשיו בשעה הזאת שאחרי ארוחת ערב הרוב עולים לחדרים ולכן יש הרבה אנשים שם עכשיו. אנחנו מגיעים לדלת.

"חכי לי פה." הוא אומר ונכנס לחדר. אחרי חצי דקה בערך הוא פותח את הדלת חלקית ומסמן לי להיכנס. אני נכנסת ומגלה שהחדר הזה זה לא אחר משירותי הגברים. לא קשה לזהות. אולי בגלל העובדה שיש משתנה בדיוק כשנכנסים.. רולי נועל את הדלת.

"אין פה אף אחד. בדקתי" הוא אומר ומסמן לי על החלון שבשירותים.

"למה דווקא לפה רק?" אני אומרת בגיחוך.

"לא נראלי שישימו פה מצלמות.." הוא אומר ואני צוחקת.

"בואי אני יעזור לך לעלות לשם." הוא עוזר לי לעלות על הכיור.

"את בסדר?"

"כןכן" אני אומרת בזריזות.

"תסתכלי קודם לראות אם תוכלי להיתלות מהחלון על משהו." אני מציצה החוצה ורואה שיש את המרזב וממנו צינור למטה. כבר יצא לי לקפוץ מהמרזב כמה פעמיים.

"יש כאן מרזב. זה לא צריכה להיות בעיה לרדת מפה" אני אומרת ובאה ומצליחה להיתפס על החלון שגבוה ממני. אני עולה עליו. אני מסתכלת על רולי מלמעלה ורואה אותו-מחייך.

"אני אסתדר מכאן. תודה רולי."

"חכי." הוא מוציא את הנייד שלו ומביא לי אותו.

"תתקשרי לנלסן אם תהייה בעיה או משהו. אולי נוכל לעזור לך. אוקי?" אני מהנהנת, קצת המומה מהרצון הטוב של רולי. אני מסתכלת עליו מלמעלה ושוב מנסה להבין את מי הוא מזכיר לי. אני לא מצליחה להבין.. 

"אם אחת בשם ליז מתקשרת. תפני אותה לנלסן או אדי. טוב?"

" בטח." אני שמחה שעכשיו גם אני יכולה לעשות עבורו משהו. וכמובן שברור לי שאם היא תתקשר אז למי אני יפנה אותה..  

"ותשמשי בסוללה שיש בחוכמה. כי בלי המטען זה לא יעבוד"

"רולי. ממש תודה." למרות שאנחנו מכירים ממש מעט זמן אני יודעת שאני יזכור אותו למשך המון זמן.

"בכיף." הוא אומר בחיוך מן הסתם.. אני מציצה מהחלון ורואה שריק למטה מאדם. אני מנופפת לרולי לשלום והוא מנופף לי חזרה. אני נתלית על המרזב ביותר קלות ממה שחשבתי. המרזב יציב להפליא.. יותר מהמרזבים האחרים שנתליתי עליהם במהלך חיי בכל אופן. אני מגיעה לצינור שמוביל למטה ומתגלשת עליו גם בקלות מפתיעה. אני מסתכלת מסביב ואין אף אחד. אני מתחילה ללכת בשקט לכיוון שער הכניסה/יציאה ומתחילה לרוץ משם. אני רצה בטירוף. אני שומעת סירנות של משטרה ואני מניחה שהניידת רודפת אחרי. כנראה שכן היו מצלמות אבטחה בשירותים.. או לפחות בכניסה. או שזאנדר הבחין בחסרוני.. בכל מקרה אני מגבירה את קצב הריצה. כל הנוף שמסביבי הוא לא הנוף שאני רגילה אליו. זה חלק רחוק יותר בעיר שבחיים לא הייתי בו. אני יודעת להגיד איפה מרכז העיר ולשם אני רצה. אני פונה בכל פנייה אפשרית והניידת באמת נעלמת בסופו של דבר. אני מתחילה להאט את הקצב ולהסדיר את הנשימה שלי. חשבתי שאני יותר בכושר אבל מסתבר שאני ממש לא. או שזה פשוט העייפות והדאגה שמשתלטים עלי. אחרי שעה בערך של ריצה קלה אני מגיעה למרכז העיר. ברגע שאני מגיעה לכל המקומות המוכרים אני מרגישה הרבה יותר טוב. גם העייפות שלי נחלשת. אני חושבת שאולי לא כדאי להגיע מכאן לדירה של טיטו ואולאף. בטוח מישהו מחכה שם לקחת אותי חזרה. הרעיון הכי טוב שלי זה ללכת לישון בתחנת הרכבת התחתית שב'רנס'. טיטו מגיע לשם כמעט כל בוקר ואני בטוחה שהניידת לא תמצא אותי שם. חוץ מזה שבתחנת הרכבת ב'רנס' יש כמה הומלסים שאני מאוד אוהבת. אני מסתכלת לראות כמה כסף יש לי בכיס. יש לי בדיוק לכרטיס מהעודף שנשאר מהשטר של ה20 אירו שלקחתי מהאיש הזקן ההוא. איכשהו תמיד יש לי כסף בדיוק לכרטיס לרכבת. אני מגיעה לכניסה לתחנה ותוהה אם זה הרעיון הכי טוב שאני יכולה לחשוב עליו. מאוד חשוב לי לראות את טיטו ואולאף עוד הלילה. אולי הם אפילו לא בדירה עכשיו כי הם מחפשים אותי. אני לא מסוגלת לחכות עד הבוקר. רעיון אחר שאני חושבת עליו זה ללכת לטריסטראם. הוא תמיד ער בשעות האלה. הוא ער תמיד שאני חושבת על זה. זה מה שאני יעשה. אני אלך לטריסטראם, הוא בטוח ידע מה לעשות. אני הולכת לכיוון החנות שלו. כשאני מגיעה אני רואה שהיא פתוחה. מה שאומר שטריסטאם חייב להיות שם. אני פותחת את הדלת והפעמון שמסמן שמישהו נכנס מצלצל. כל החנות חשוכה. אני הולכת למתג האור ומדליקה אותו. החנות ריקה וטריסטראם לא נמצא בה. אני לא מתכוונת להישאר לישון כאן בכל מקרה. בטח בלי הרשות של טריסטראם.. אני רק יכולה לדמיין את התקף הלב שאני יעשה לו כשהוא יראה דמות ישנה לו על הדלפק בחנות. גם ככה הוא כבר קשיש אני לא רוצה לסכן את מצב הבריאות שלו. לפחות אני אלך לשמוע את המנגינה המושלמת שמפיצה תיבת הנגינה האהובה עלי. אני הולכת לכיוונה ורואה שהיא איננה. לא יכול להיות שמישהו קנה אותה! לא כי היא לא מושלמת או משהו כזה. פשוט מספר האנשים שנכנסים לכאן כל יום הוא נורא נמוך והסבירות שמישהו יקנה את תיבת הנגינה במשך מספר השעות שלא הייתי בחנות הוא נורא נמוך. אני יוצאת מהחנות של טריסטראם מאוכזבת ממש. לא רק שקיוויתי לפגוש את טריסטראם שירומם לי את המצב רוח ויעזור לי גם רציתי לשמוע את תיבת הנגינה. אני חוזרת לרחוב הראשי ופונה ב'סיינט גרובין ג'ורג' ' אני מסתכלת לראות אם יש ברחוב איזה סימן לניידת או משהו חשוד. אבל אני לא מוצאת כלום. כל מכונית עומדת במקומה וקשה לשכוח את המכוניות שנמצאות ברחוב שלנו. אני עומדת מול הדלת הירוקה. אני יודעת שאם אני אפתח אותה עכשיו כל הגרים בבניין יתעוררו וזה ימשוך המון תשומת לב. מה שאומר שאני צריכה לתפס מעל הדלת. אני קופצת עליה ומצליחה לעבור לצד השני שלה מבלי לעשות הרבה רעש. אני נכנסת לבניין ועולה עד לדירה שלנו. אני עומדת מולה שעה בערך וחושבת אם כדאי לי לדפוק. בסופו של דבר אני פותחת אותה. הדלת בכלל לא הייתה נעולה. הבית ריק.. המזרן של טיטו ריק והוא איננו והמזרן שלי בדיוק כמו שעזבתי אותו היום בבוקר. אפילו יש פירורים מהלחם שהבאתי בבוקר על השולחן. הסיטואציה של החדר הריק עם הדלת הפתוחה מזכירה לי את הסיטואציה של החנות של טריסטראם ואני מנסה לשייך שאולי זה לא מקרי. בפתאומיות אני מרגישה יד סותמת לי את הפה ומישהו אוחז בי חזק מאוד. אני לא מצליחה להבין מי זה כי אני עם הגב כלפיו. הפחד מתחיל להשתלט עלי. אולי זה זאנדר שבא לקחת אותי ואפילו לא הספקתי לראות את טיטו. להודיע לו שאני בסדר ולבדוק איך הוא מסתדר בעצמו. אולי אפילו לקחת אותו איתי למוסד או לברוח מפה. אני מנסה להסתובב ולראות מי זה שתופס אותי. אני מרגישה את הנשימות שלו על הצוואר שלי ואיך הראש שלו מתקרב לפנים שלי. אני מזיזה את העיניים כמה שאני יכולה כדי לנסות להצליח לראות מי זה. הנשימות כבר ממש ליד האוזן שלי.

"למה חזרת ילדה?" הוא לוחש לי לאוזן. אני מצליחה לזהות אותו. זה אולאף.