שיילר- סיפור בהמשכים.

אני מרגישה כל כך פגועה ונבגדת ברגעים אלו. אני עומדת מול אולאף ומתאפקת לא לבכות.

"אתה דיברת עם זאנדר?" אני שואלת אותו.

"לא איתו אישית אבל עם אחת בשם דברה. מאוד נחמדה." הוא אומר תוך כדי שהוא קושר אותי לכיסא. אותו הכיסא שהיה משמש לי לבמה כשהייתי בת 8. הייתי מקריאה נאומים מאוד דעתניים לגביי העשירים שבהולנד וחוסר האיזון וטיטו היה משתעשע ממני תמיד ומוחא לי כפיים בסוף הדברים. אין מה להגיד. הייתי ילדה טיפשה מאוד. אני עדיין ילדה טיפשה מאוד.

"למה?.." אני שואלת והקול שלי יוצא צרוד מהניסיון לא לבכות.

"כי את נטל." אני בולעת את הרוק ולא יודעת איך להגיב לדברים שאני שומעת. אני אפילו לא מתנגדת לניסיון של אולאף לקשור אותי לכיסא. ברור לי שאם אני רוצה אני יכולה לברוח. אני יותר חזקה מאולאף וזה ברור לשנינו. אבל אני כל כך פגועה שאני פשוט לא מסוגלת לזוז. כל הרגשות שלי מתערבבים.. אני רוצה לחשוב שאולאף מנסה להגן עלי כמו שתמיד הוא הצטייר לי, אבל אני לא מצליחה לגבש לעצמי שום תיאוריה כזאת. הוא רע אלי במילים שלו. בדרך שבא הוא החזיק אותי קודם ובדרך שבה שהוא קושר אותי עכשיו. המילים שלו "את נטל." היו הדבר הכי קשה ששמעתי. ושמעתי המון דברים. אנשים היו קוראים לי זונה וחלק היו קוראים לי מוזנחת. אבל נטל זה הדבר הכי כואב שאמרו לי. אולי כי באמת הרגשתי ככה.. ניסיתי כמה שיותר לעזור מהבחינה הכספית אומנם לא הצלחתי בזה כמו שטיטו הצליח. אבל באמת שניסיתי. אני מניחה שיותר קשה להתחלק באוכל בין 3 אנשים ואני מניחה שאני מבזבזת להם גם חשבון מים במקלחות שלי. אבל כבר כמה נטל אני יכולה להיות שהוא פועל ככה?

"אני לא התכוונתי להיות." אני אומרת. הוא מסיים לקשור אותי לכיסא ומתיישב מולי.

"אני יודע שלא."  

"אבל דיאל-" אני נזכרת איך אולאף הבטיח אישית לדיאל שהוא ישמור עלי. ואז הוא פנה לטיטו הקטן וביקש ממנו אישית שגם הוא ישמור עלי וטיטו הבטיח שהוא ישמור עלי.

" דיאל ביקש שאני ישמור עליך. זה בדיוק מה שאני עושה."  הוא אומר ואני ממש מנסה להסיק מזה שהכוונות של אולאף באמת טובות. אבל ההיגיון פשוט אומר לי שלא.

"הם בדרך לקחת אותך." אני מרימה את הרגליים שלי למצב מקופל על הכיסא ככה אני מרגישה יותר מוגנת.

"איפה טיטו?" אני שואלת את אולאף.

"מחפש אחרייך. הוא דואג לך." הוא אומר ואני משעינה את הראש שלי על הרגליים. אם כמה שהייתי רוצה לראות את טיטו עכשיו. שהוא ייכנס ויעזור לי ושנברח מפה. לא הייתי רוצה שהוא יראה אותי במצב הזה. יותר מזה, לא הייתי רוצה שהוא יראה את אבא שלו במצב הזה. היה לי ברור שטיטו לא מעורב בזה. הוא לא היה עושה לי דבר כזה. אבל אולאף לעומת זאת כן. לא להאמין שרציתי לברוח גם איתו. עם הבוגד הנצלן הזה! אני מתפלאה איך הוא עוד לא התחיל לחטט לי בכיס ולחפש כסף. הוא מעדיף לזרוק אותי למוסד אידיוטי בשביל שאני לא אהיה נטל. ממש אני מרגישה שהוא מכר אותי.

"שילמו לך על זה?" אני חייבת לשאול. הוא מסתכל עלי כמה שניות.

"כן. הרבה כסף." הוא אומר ועכשיו הכול מסתדר לי. מתחיל להיות לי חם. וזה סימן שהעצביים שלי עולים. עכשיו יותר מפגועה אני עצבנית. מרגישה כמו חפץ שמוכרים. כנראה בגלל זה טריסטראם כל כך אהב אותי. אני חפץ. זה בדיוק מה שאני. בפתאומיות אני מיישרת את הרגל שלי בצורה כזאת שאני פוגעת לאולאף בפרצוף. אני לא מרגישה שום חרטה על זה. אני מנסה להשתחרר ללא הצלחה. אולאף מתיישר המום ממה שקרה ונוזל לו דם מהאף. בהחלט נתתי לו מכה חזקה. בחיים לא פגעתי בו ותמיד נהגתי בו בנימוס וזה בגלל שהוא כיבד אותי. לפחות ככה חשבתי. ומסתבר שהוא בכלל ראה בי חפץ.

"אני לא חפץ." זה מה שיוצא לי בסופו של דבר מהפה אחרי שתיקה ארוכה ששוררת בינינו.

"מובן שלא. חפץ זה דבר דומם." הוא אומר בצורה מרגיזה כל כך שמעצבים אני פשוט מצליחה לשחרר את הקשירה. כל פרק כף היד שלי מדממת בצורה מפחידה. ממש הצלחתי לקרוע את החבל מלהרחיק את שתי כפות היידים שלי אחת מהשנייה. אולאף מנסה לתפוס אותי אבל הוא מחמיץ. יותר מללכת מהמקום הזה שמרגע זה אני ממש לא מחשיבה אותו לבית שלי אני רוצה לפגוע בו. לפגוע באולאף. אני לא אצא מפה עד שאני אדע שהוא נפגע בדיוק כמו שאני נפגעתי ממנו. אני יודעת בדיוק מה הדרך לעשות את זה. נראה שגם אולאף מבין מה אני מתכוונת לעשות ובגלל זה הוא ממש לחוץ לתפוס אותי. אני ניגשת לסקסופון שלו ומתחילה לחבוט איתו בקיר. אולאף עומד במקום המום ממה שקורה. עכשיו כבר ממש ממש חם לי ואני מסוחררת בטירוף כנראה בגלל איבוד הדם שלי מפרק כף היד שהרוסה לגמרי מהחתכים של החבל. אני חובטת וחובטת עד שהסקסופון מאבד את הצורה הדפוקה שלו. אני זורקת על אולאף את שארית הסקסופון והוא מסתכל על הסקסופון שלו אובד עצות. בהחלט פגעתי בנקודה רגישה. אני שומעת את הרעש הכי נורא בעולם- של הדלת הירוקה ומבינה מישהו בדרך לכאן. אולי אחד השכנים מהבניין הסמוך שבא להבין על מה הרעש. אולי זה טיטו שהתעייף מהחיפושים וחזר והאופציה הכי סבירה: באו להחזיר אותי חזרה למוסד. אני לוקחת פיסת בד שמונחת על המזרן של טיטו וקושרת מסביב לפרק כף היד שלי שמדממת בלי סוף, כדי לעצור את איבוד הדם הנוראי הזה לפני שיקרה לי משהו. אני מרגישה איך אני מאבדת כבר את כל שיווי המשקל שלי. הכול נהייה מטושטש ואני נופלת על המזרן של טיטו.

אני מתעוררת בתוך ניידת. אני חגורה ויש ריח של דם שכנראה נודף ממני. אני מנסה לראות מי נוהג ברכב אבל אין לי כוח. הראש שלי מסוחרר ואני רואה מטושטש. כואב לי הראש בצורה מפחידה. אני רוצה להחזיק אותו כדי להקל על הכאב ולתמוך בראש שלא ייפול ויתגלגל או משהו כזה. אבל אני לא מצליחה להרים את הידיים מרוב עייפות ותשישות. אני מרגישה רטט שבא מכיס המכנסיים שלי. לוקח לי כמה שניות להבין שזה כנראה הנייד של רולי. אני חושבת שאולי זאת ליז שהתקשרה אליו או משהו כזה ואני מנסה בכוח לשלוף את הנייד של רולי מהכיס שלי וכמעט שולפת במקומו את מראת הכיס שלי שנמצאת עלי תמיד. אני מרגישה חובה לבדוק אם ליז הזאת התקשרה אליו. אני מנסה לראות מה כתוב על הצג ובאמת כתוב שם שהתקבלה הודעה טקסט חדשה. הפעם זאת לא החובה שמדרבנת אותי אלא הסקרנות. אחרי דקה שאני קצת מתאוששת אני לוקחת חזרה את הנייד ונכנסת להודעות הנכנסות. כן אני מבינה בטלפונים. אומנם לא מבינה גדולה אבל יצא לי לראות כמה ולהתעסק עם כמה. פעם טיטו גנב תיק ובתוכו היה נייד. השתעשענו עם זה בלי סוף. הצטלמנו ושיחקנו במשחקים. לפחות עד שזה נכבה.. אני מסתכלת בהודעת הטקסט הנכנסת ורואה שהיא מאחת בשם אליזבת. אני מניחה שזה השם המלא של ליז. למה כולם תמיד נורא רשמיים בטלפונים הניידים? אני נכנסת לראות מה תוכן ההודעה. אני לא ממש מצליחה להבין מה הכוונה בהודעת טקסט הזאת. היא כותבת לו 'זה אתה'. על מה היא מדברת? אולי זה באמת הוא מהדייט הסודי שאדי דיברה עליו? אבל אז למה לה להודיע לו את זה? אני באמת לא מצליחה להבין. אני מחזירה את הנייד שלו לכיס שלי ומרגישה את פרק כף היד שלי. אני רואה שהיא עדיין קשורה עם פיסת הבד שמצאתי על המזרן של טיטו. אוי לא. זה לא פיסת בד. זאת החולצה שלו. טיפשה אחת! מה חשבתי לעצמי?! למה שיהיה פיסת בד על המזרן שלו!? זאת החולצה שלו שברור שלא תחזור אליו בקרוב. וגם אם היא תחזור היא תהייה מוכתמת לנצח בדם הדפוק שלי. אני שונאת את עצמי כל כך עכשיו על שגזלתי מטיטו את אחת החולצות הבודדות שלו. לא רק את זה גזלתי ממנו במפגש עם אבא שלו. הרסתי לאולאף את הסקסופון שהיה אמצעי להרוויח כסף. מכל הסיפור בסופו של דבר זה טיטו שהכי נפגע. אני לא רוצה לדמיין בכלל מה הוא חשב כשהוא נכנס חזרה לדירה וראה את אולאף הפצוע, הדם על הרצפה ובטח גם על המזרן שלו שעליו איבדתי את ההכרה והמראה של הסקסופון ההרוס לגמרי. שלא נדבר על הקיר. רצף האירועים האחרון בהחלט לא עשה לי טוב. אוף. ותיבת הנגינה המושלמת שאני לא אראה יותר.

הניידת עוצרת וזאנדר פותח לי את הדלת. הוא עוזר לי לצאת ותומך בי בדרך לכניסה חזרה למוסד. האמת, אני שמחה לחזור לפה. לדירה של אולאף וטיטו אני לא מוכנה לחזור יותר. גם לדירה הישנה שלי ושל דיאל אני לא מוכנה לחזור. אין לי שום מקום לגור בו ואולי המוסד הזה הוא באמת פיתרון. הדבר היחיד שמפריע לי זה המרחק מטיטו. ואולי גם העובדה שיש במוסד הזה יותר מידי נערים ונערות.. אני לא כל כך מסתדרת עם אנשים. בעיקר עם בנות..

אנחנו נכנסים למוסד ועולים במדרגות. זאנדר נעמד מחוץ לאחת הדלתות.

"זה החדר היחיד שיש לי בו מיטה פנויה. וזה גם בגלל שאחת הדיירות במוסד נעדרת. את תישני פה בזמן הקרוב בסדר?" אני מהנהנת. ממש לא אכפת לי איפה לישון. העיקר לישון. תמיד אהבתי לישון זה הדרך שלי להתנתק מהמציאות המחורבנת שלי ועכשיו היא עוד יותר מחורבנת ככה שעוד יותר בא לי להתנתק ממנה. אנחנו נכנסים וכל שאר הבנות שבחדר כבר ישנות. אני אפילו לא מסתכלת לראות אם אני מזהה את הפרצופים שלהן. אני רק מצליחה להסיק שיש לי עכשיו שלוש שותפות. זאנדר מסמן לי על המיטה הריקה וטופח לי על הגב.

"אני יבוא בבוקר לראות מה שלומך ולדאוג לשבץ אותך אוקי?" הוא שואל ואני מהנהנת עם חצי חיוך שיראה הערכה. אני מתחילה להאמין לזאנדר במה שהוא אמר. שאני אחיה פה יותר טוב ממש שאני חיה. אולי זה היה נראה לי כמו שקר מוחלט לפני 24 שעות. אבל עכשיו שאני מכירה באמת את אולאף שאיתו גרתי אני שמחה להיות רחוקה ממנו. אם כל הכאב שלי שגזלתי ככה מטיטו גם את העבודה של אבא שלו אני מרגישה נהדר עם העובדה שפגעתי קשה באולאף. הסקסופון שלו היווה בשבילו המון. אני נשכבת על המיטה כמו שאני. עם הבגדים המטונפים שמוכתמים בדם ועם החולצה של טיטו שקשורה לי על פרק כף היד.  אני נכנסת מתחת לשמיכה ומקרבת אלי את החולצה של טיטו. אני מריחה את החלק שלא ספוג בדם של החולצה ומריחה את הריח של טיטו. זה עושה לי הרגשה טובה יותר. של בית. זה מזכיר לי שמישהו דואג לי. עכשיו אני מבינה שטיטו הוא הבן משפחה היחיד שלי.  אני רק עוצמת את העיניים ונרדמת. כמובן שאני נרדמת לתוך סיוט נוראי מלא בדם, תיבות נגינה וטלפונים ניידים. השיא של החלום זה כשפרק כף היד של הבלרינה הדהויה מתיבת הנגינה נשבר ונופל לתוך שלולית דם. אני כל כך בתוך החלום שאני מרגישה נשימות על הפנים שלי וכמה שניות אחר כך אני מרגישה שמלטפים לי את הפנים בעדינות. בתוך רגע אני מתעוררת בבהלה ומכניסה אגרוף ישירות לפנים שהיו מעלי. אני מתיישרת בזריזות ומנסה לזהות למי עוללתי את זה. בחורה מושלמת מסתכלת עלי מחזיקה את האף שלה. לא עוד אחד שגרמתי לו לדמם מהאף היום.. היא באמת הבחורה הכי יפה שראיתי בחיי, הייתי יכולה להאמין שהוציאו אותה מאחד הפוסטרים שתלויים על האוטובוסים או ברכבת התחתית. היא כל כך יפה, שהיא נראית לא אמיתית. התגובה שלה למכה שנתתי לה הפתיעה אותי. ציפיתי שהיא תתעצבן או אפילו תצחק. אבל היא רק מרגיעה אותי. היא מסמנת לי על הבנות ומסמנת לי להיות בשקט. אני לא יכולה להפסיק להסתכל עליה. היא באמת יפיפייה אמיתית. היא ממש מיוחדת.

"אני מצטערת." אני אומרת בטון שנשמע בכייני. לא כמו שהתכוונתי שיצא לי.

"זה בסדר." היא מחייכת. "לא חשבתי שאני אמצא מישהי שישנה על המיטה שלי." היא אומרת לי ומסמנת לי לקום מהמיטה.

"אה.. זאנדר פשוט אמר-" היא מחטטת מתחת למיטה. כנראה שהיא החביאה שם משהו.

"זה בסדר. את לא צריכה להתנצל." היא אומרת לי תוך כדי שהיא ממשיכה לחטט מתחת למיטה. אני רואה שהיא מסתכלת על היד שלי.

"את בסדר?" היא שואלת אותי ואני ממהרת להנהן. הנוכחות של בחורה יפה מידי מלחיצה אותי. יש הרגשה של חוסר אנושיות שעושה לי רע. היא מוציאה משהו מתחת למזרן שאני לא מצליחה לזהות בדיוק מה זה ומכניסה מתחת לחולצה שלה.

"את יכולה לחזור לישון.. סליחה שהערתי אותך." היא אומרת לי.

"סליחה ש.. על האף." אני אומרת והיא מצחקקת.

"זה לא פעם ראשונה שחטפתי מכות מבחורות שישנו במיטה שלי." היא אומרת.

"את לא רוצה לישון במיטה שלך?" אני שואלת אותה.

"לאלא. אני לא הולכת לישון עכשיו." היא אומרת ובאה ללכת.

"רק אם תוכלי.. לא לספר לאף אחד על המפגש הזה. בסדר?" היא שואלת אותי ואני מהנהנת. העובדה שהיא הצליחה להרגיע אותי אחרי הסיוט ההוא ולא התעצבנה על האגרוף שהכנסתי לה לפרצוף בטעות גרמה לי להעריך אותה מאוד. ככה שאם היא ביקשה שאני לא יספר על המפגש הזה אני באמת מבטיחה לעצמי שאני לא יספר על המפגש הזה.  אני מנסה לחזור לישון אבל לוקח לי הרבה מאוד זמן לעקל את מה שקרה. את האגרוף שהכנסתי לבחורה ההיא, את הסיוט הדפוק ההוא והסקרנות של מה לעזאזל היא הוציאה ממתחת למיטה. בסופו של דבר אני נרדמת.

"חתיכת מטומטמת! יש לך מושג איך הדאגת אותנו אתמול?!" אני מרגישה איך כולי מתנערת. אני מרגישה איך כל השרירים שלי כואבים. כנראה מהריצה הארוכה שרצתי. אני מסתובבת ורואה את אדי ההיא שישבה איתנו בארוחת הערב אתמול. או יותר נכון שאני ישבתי איתם בארוחת הערב אתמול. היא נבהלת שהיא רואה אותי.

"שיילר?!" היא זכרה את השם שלי. טוב לא בדיוק את השם שלי. אוף נו.

"למה את ישנה במיטה של ליז?!" זאת הייתה ליז שהעירה אותי אתמול בלילה. עכשיו חלק מהדברים מסתדרים לי. ברור לי עכשיו למה רולי היה נורא לחוץ לשמוע מי היה הדייט הסודי שלה. ברור לי עכשיו לגמרי שהוא ממש מאוהב בה. ואיך אפשר שלא להבין אותו? היא באמת יפיפייה אמיתית. הרבה יותר מכל אחת שראיתי. רולי. כמה שבא לי לראות אותו ואת החיוך החביב שלו. להחזיר לו את הטלפון שלו ולספר לו על ההודעה של ליז. עכשיו שאני 'מכירה' את ליז אני מרגישה קצת לא נעים שקראתי את ההודעה שלה לרולי. אני מרגישה קצת חודרת לפרטיות. הבחורה הבלונדינית קמה מהר מהמיטה שלה לראות על מה המהומה.

"איפה ליז!?" היא אומרת בעצביים כאילו כל התשובות נמצאות אצלי ואני בחקירה מזויינת.

"אני לא יודעת." אני עונה וקמה מהמיטה. הראש שלי עוד כואב לי מאתמול ואני מרגישה חלשה.

"למה את ישנה במיטה שלה!?"שואלת אדי ועכשיו גם הבחורה עם השיער הגלי מתעוררת.

"אדי, עזבי אותה." הבלונדינית אומרת ועוזרת לי לשבת חזרה. היא כנראה הבינה שאני קצת מסוחררת.     

"לא ברחת או משהו?" אדי שואלת בחוסר סבלנות ואין לי כוח לענות לה. הבלונדינית מסתכלת עלי ומרימה את היד הפצועה שלי.

"את בסדר?" הבלונדינית שואלת ואני מרימה את הראש ובפעם הראשונה אני רואה כמה הבלונדינית הזאת נראית כמו בובת חרסינה.

"רוטינה תעזבי אותה. את לא קולטת שהיא מסתירה משהו?! שהיא יודעת איפה ליז?!"

"למה שהיא תדע?" הבלונדינית שואלת את זה בכזאת עדינות ויש לה קול כזה עדין וחלש שנדמה לי שאם אדי תנבח גם עליה היא תישבר.

"כי היא ישנה במיטה שלה?!"

"אדי סתמי. זה לא אומר כלום." אומרת כנראה לונה. אם הבלונדינית היא רוטינה.. היא אומרת את זה בטון כזה עייף ומסתובבת לכיוון השני שנראה לי שרק בשביל שלא יהיה רעש היא מבקשת מאדי שתסתום. רוטינה מסתכלת על היד שלי.

"את רוצה שאני יחבוש לך את זה? יש לנו פה בחדר ערכה." היא שואלת אותי.

"לא. זה בסדר." אני עונה ונראה שאדי מעוצבנת מההצעה של רוטינה לעזור לי.

"את בטוחה? פיסת הבד הזאת יכולה לזהם לך את היד.." היא אומרת בקול שקט מאוד. אני יכולה לתאר לעצמי שלונה מחבבת אותה. היא בטח מאוד שקטה ולא מפריעה לה לישון. אדי שנראית חסרת סובלנות תופסת לי את הזרוע ומרימה אותי מהמיטה. היא משעינה אותי לקיר ומתחילה לערוך עלי חיפוש מקיף. רוטינה רואה את זה ונעמדת מהר. לונה שהייתה עמוק מתחת לכרית והשמיכה מבינה שמשהו קרה ומציצה לראות מה קורה. אדי מוציאה לי מהכיס את מראת הכיס, את הנייד ואת העודף שעוד היה לי בכיס מהשטר של האירו. אני תשושה מידי בשביל להתעמת איתה. אם כמה שבא לי להחטיף לה. למרות שדי מיציתי את הרעיון של להחטיף לאנשים להיום..  

"מה את עושה!?" לונה קמה מהמיטה דוחפת את רוטינה שעומדת בדרך המומה ותופסת את אדי.

"את נורמאלית?!" לונה שואלת את אדי שלא מביעה חרטה. היא מסתכלת בנייד של רולי ולונה מנסה לחטוף אותו ממנה.

"זה הפלאפון של רולי!" אדי צועקת וזורקת את הפלאפון מהיד שלה. לונה נעצרת מהמרדף אחרי אדי ומסתכלת עלי. שלושת הבנות מסתכלות עלי כאילו גנבתי לו את הנייד.

"הוא הביא לי אותו.." אני אומרת והקול שלי יוצא ממש צרוד. אין לי כוח אפילו לגונן על עצמי. אני רק רוצה לחזור לישון.

"ואיזה סיבה יש לרולי להביא לך את הפלאפון שלו?!" אדי צועקת לי. לונה מרימה את הפלאפון מהרצפה. כנראה כדי לוודא שזה הפלאפון של רולי.   

"הוא רק רצה ניסה לעזור." אני אומרת ונהייה לי חם. מה שאומר שאני מתעצבנת. יש לי כל כך הרבה מה להגיד.. וכל כך הרבה על מה להתעצבן.. ומה לא הייתי עושה כדי להיות רעננה מספיק כדי לירוק לאדי הזאת בפנים.

"אד, אולי כדאי שתבררי את זה עם רולי לפני שאת מאשימה את שיילר?" אומרת רוטינה בקול השקט והעדין ממש שלה. היא מסדרת את השמיכה על המיטה ומסמנת לי לשכב שאני לא אתעייף. בהחלט יש לי פייבוריטית מהבנות פה. לא נעים לי לשכב במיטה עכשיו. זה יוציא אותי בצורה שגויה. אני רוצה להראות שאני עומדת על שלי ושאני מעוצבנת. אבל קצת קשה לעמוד על שלך שאתה כמעט לא מצליח לעמוד בעצמך. אני נכנעת וחוזרת לשכב במיטה. נראה שזה מעצבן את אדי. 

"הבנת שעלינו עליך אז את לא מוכנה להתמודד?" היא אומרת ואני ממש לא רוצה לשמוע אותה. גם ככה אני מעוצבנת על החיטוט בכיסים שלי והוצאת מראת הכיס שלי. אני מבטיחה לעצמי להתנקם בזונה הזאת אדי. אני עוצמת את העיניים ואני מרגישה שמלטפים לי את היד. אני מניחה שזאת רוטינה. אני נותנת לה לעשות כרצונה. אין לי כוח לדבר. הגרון שלי נפוח גם ככה. אני מרגישה איך היא מוציאה את החולצה של טיטו ומחליפה לי לתחבושת. אני שומעת הרבה צעקות כנראה בין לונה לאדי שאני לא מנסה להתעמק בתוכן הדברים. אני רק רוצה לישון. לא אני לא רוצה לישון. לא רוצה עוד סיוט של בלרינות מתפרקות ודם. אני רוצה להעלם. זה בדיוק מה שאני רוצה. להעלם. ואם זה לא מורכב מידי אז להעלם עם טיטו. שהוא הבן משפחה היחיד שיש לי. אני לא מחשיבה את דיאל ואבא בתור בני משפחה שלי. לא גדלתי איתם כמו שגדלתי עם טיטו. לאט לאט הכאב ביד שלי דועך ואני נרדמת.

אני מתעוררת ורואה מולי את זאדנר רוטינה ורולי. לא אני לא מכניסה להם אגרוף לפנים. הינה, אני יכולה להיות גם בעלת שליטה עצמית אם אני רוצה.

"הו! אני רואה שמישהי פה התעוררה!" זאדנר אומר בטון אבהי. הראייה שלי קצת מטושטשת אבל אני מרגישה הרבה יותר טוב. הראש שלי כואב רק קצת ואין לי שום תחושת כאב ביד. או יותר נכון שום תחושה בכלל.. כשאני מתאפסת אני שמה לב שאני מחוברת למכשירים מוזרים ונלחצת. אני מנסה לנתק אותם מהגוף שלי שאני לא יהפוך לרובוטית עשירה מטונפת כמו כל ההולנדים עם החליפות ההם, שתמיד הם הכי שמנים ומכוערים. זאדנר עוצר אותי מלנתק את עצמי מהצינור השקוף והמפחיד שמחובר לי לגוף. יש לו רפלקסים זריזים יחסית לאיש זקן.

"זה עושה אותך בריאה." רוטינה אומרת. אני מסתכלת על רולי ורואה שהוא מחייך אלי. אני מתחילה לחשוד שזה מבנה הפנים שלו.

"רולי, היא שלחה-" אני ממהרת לספר לו על ההודעה שליז שלחה לו. הרי זה היה הדבר היחידי שיכלתי לעשות עבורו.

"ראיתי." הוא ממהר לקטוע אותי.

"אדי עשתה לנו פה כמה סצנות קודם. אבל רולי הסביר לה שהוא נתן לך את הפלאפון. את רשמית נקייה מאשמה." רוטינה אומרת לי בחיוך.

"מה לעשות שפה כולם חושדים בכולם. הרי כולנו פושעים." רולי אומר ומחייך. זאדנר מתיישר לנוכח הדברים.

"אתם לא פושעים-" הוא בא להגיד איזה הערה עד שרולי ממשיך אותו.

"אתם רק נערים בעלי צרכים. כן כן. אנחנו יודעים את זה." כנראה שזה איזה מוטו ברור שזאדנר חוזר עליו כל הזמן. אני מסיקה את זה כי זאדנר נראה מובך, רולי נראה מעצמו ורוטינה צוחקת. למרבה הפלא נראה שצינור הפלא עובד. אני מרגישה רעננה מספיק כדי להחטיף לאדי הפוסטמה ההיא. איך היא הוציאה את מראת הכיס שלי הטיפשה הזאת. ניצלה את העייפות שלי. אני מלאת רוח לחימה עכשיו.

"רולי, רוטינה. אתם תוכלו להסביר לשיילר את לוחות הזמנים כאן? ולהראות לה למי היא משובצת?"  זאדנר שואל.

"כן.. בטח." רוטינה עונה. זאדנר קם מחליף כמה מילים עם איזה אחת מוזרה שהסתכלה עלינו כל השיחה, לבושה במעין חלוק לבן שבכלל לא מחמיא לה.

"אז ככה. בבקרים דבר ראשון הולכים לאכול ארוחת בוקר." רולי אומר.

"המגעילים. דבר ראשון שעושים זה ללכת לצחצח שיניים ואז לאכול ארוחת בוקר." רוטינה מתקנת אותו.

"אוקי. איזה קטנונית."

"מכאן יש לך מלא אופציות. את יכולה ללכת ללמוד אם את רוצה. יש אצלנו אפילו חבורה של כמה שמוציאים תעודות בגרות מלאות. לונה אחת מהם. היא מאוד חכמה!" רוטינה אומרת. להוציא תעודת בגרות? בחיים לא חשבתי על זה. זה היה נראה כל כך רחוק מהמציאות שלי.

"את יכולה גם סתם להתבטל." רולי אומר.

"זה נשמע לי טוב.." אני אומרת ורוטינה מתעצבנת.

"מה פתאום! חבל לבזבז את הזמן ככה. בכל מקרה את יכולה ללכת להדרכה. שזה לסייע לחניכים הצעירים פה במוסד. הם לא כמונו חוזרים הביתה בסוף השנה. כי הם צעירים.. " רוטינה אומרת.

"תתעלמי ממנה. היא אובססיבית לילדים. היא היחידה שמדריכה שניים- תאומיים." רולי אומר.

"שלושה." רוטינה שוב מתקנת אותו ורולי מגלגל עיניים.

"היא מדמיינת עוד ילד." רולי אומר.

"בכל מקרה. יש גם דברים שחובה ללכת. פגישה עם הפסיכולוגית לפחות פעם בשבוע." רוטינה ממשיכה.

"היא מתה עלי!" רולי אומר בהתלהבות.

"אה וכמובן יש לך גם את המלווה." על המלווה כבר שמעתי אתמול. ניסיתי להבין ועדיין לא הצלחתי.

"שזה נחמד אם יש לך מלווה טוב." רולי אומר.

"לרולי יש מלווה מקסימה ממש. היא האחות של התאומיים שלי." רוטינה אומרת ואני מנסה לעקוב.

"רגע, מי אלה המלווים? הם גם מהמוסד?" רוטינה ורולי מחליפים מבטים ומתחילים לצחוק.

"ממש לא. הם מבית הספר של הטחונים. בטח ראית אותו בדרך.. קשה לפספס." רולי אומר.

"אני לא זוכרת שראיתי משהו בדרך." טוב זה לא חוכמה. לא בדיוק הסתכלתי החוצה..

"בכל מקרה. אנחנו כמו מיזם שלהם. ההצלחה שלנו מביאה להם ציון. זה ממש מקצוע אצלם. אז ככה שכל תלמיד כזה מקבל אחד מאיתנו. זה נקרא מיזם 'מלווים'." רולי ממשיך.

"משהו לא מסתדר לי.." אני אומרת.

"מה?" רולי שואל

"התאומיים של רוטינה נמצאים פה במוסד? ואחותם הגדולה בבית הספר לטחונים?"

"זה בדיוק מה שאני מנסה להוציא מהם." רוטינה אומרת. מוזר לחשוב איך אחים יכולים לחיות בעולמות שונים כל כך.

"בואי נראה למי שיבצו אותך!" רוטינה אומרת בהתלהבות ולוקחת את הדף שזאדנר השאיר ליד הרובוט לידי.

"הייתי צריכה לנחש." היא אומרת ואני ורולי כבר סקרנים לשמוע.

"קוראים לו אואן." רוטינה אומרת ומציצה לכיוון רולי. אני יכולה להישבע שהלחיים שלו יותר ורודות מקודם. ולעזאזל איפה החיוך שלו?

"למה היית צריכה לנחש שזה הוא?"  אני שואלת.

"כי אואן היה המלווה של ליז." רוטינה עונה לי. 

"אבל ליז כאן לא?" אני שואלת ורולי מסתכל עלי במבט לא מבין.

"לא שיילר. ליז נעדרת. אנחנו חושבים שקרה לה משהו." רוטינה אומרת וגם עם הקול העדין שלה זה נשמע מחריד.  

מקווה שאהבתם (:

תגובות/ביקורות יתקבלו בברכה! מוזמנים לכתוב את דעתכם לטוב לרע ולמכוער! (: