שיילר- סיפור בהמשכים.

עכשיו אחרי שהסבירו לי שאני מחוסרת הכרה כבר יומיים ולא חצי יום כמו שחשבתי, הדברים יותר ברורים. הרי ערב לפני שאיבדתי את ההכרה אני זוכרת שהם דיברו על ליז ועל הדייט הסודי ההוא שלה וזה היה מוקדם מידי לקרוא לה נעדרת. אבל עכשיו עברו שלושה ימים וליז עדיין לא חזרה. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על המפגש עם ליז. על הדרך שבה היא העירה אותי כדי שתוכל להוציא את הדבר ההוא שהיה לה מתחת למיטה וביקשה ממני לא לספר לאף אחד על אותה הפגישה. אני מניחה שהמידע על המפגש שלי עם ליז הוא חשוב מאוד וכנראה יוכל לסייע בחיפושים אחריה. אבל הבטחתי לעצמי שאני אעמוד מאחורי מה שליז ביקשה ממני ושאני לא אספר לאף אחד על המפגש הזה.

"איך הייתה המקלחת?" רוטינה נכנסת לחדר. אחרי שיצאתי מהמקום ההוא שנקרא חדר אחיות או משהו כזה הדבר שהכי רציתי זה להתקלח. רולי ורוטינה הראו לי איפה המקלחות ורוטינה דאגה לי לבגדים חדשים ונקיים. הבעיה הייתה המכנסונים הקצרצרים שהיא הביאה לי ללבוש. כשרוטינה הבינה שזאת תהייה בעיה עבורי היא דאגה לי גם לגרביונים חדשים.

"ממש טובה." אני עונה ומסיימת לאסוף את השיער המחורבן שלי בתוך צמה סינית שתעלים אותו.

"יופי." היא אומרת ואני שמה את סיכת השיער שטיטו נתן לי כדי שהפוני לא יחזור להציק לי.

"כבר ארוחת ערב." היא אומרת ואני מהנהנת ויוצאת אחריה. אנחנו יורדות למטה ונכנסות לחדר אוכל. זה נראה בדיוק כמו הפעם האחרונה שהייתי פה. אותם 4 טורים ואותם נערים ונערות שהולכים ושבים ומתעלמים ממני ומהנוכחות שלי לחלוטין. אה אולי בעצם לא ממש לחלוטין. יש פה כמה בנות שמסתכלות על הגרביונים שלי בסלידה. שיחנקו. או במקרה שלהן שיקפאו מקור. אני ורוטינה הולכות לכיוון האוכל. היא מושיטה לי מגש וצלחת ואני ממצליחה למלא את הצלחת שלי תוך שניות. אני מרגישה קצת חזירה ליד רוטינה ששמה מעט סלט טוב לא קצת חזירה.. המון חזירה.. אנחנו הולכות לטור הכי ימני ומתיישבות איפה שישבנו פעם קודמת.

"רולי לא יהיה היום בארוחת הערב." היא אומרת לי וזה משתמע כאילו היא חושבת שהיא עונה על מה שחשבתי. וזה לא נכון. נראה לי..

"למה?"

"הוא נסע למרכז העיר עם המלווה שלו. הם יאכלו שם." אני לא מאמינה שרולי מסתובב לו במרכז העיר שלי. אולי הוא חולף ליד תחנת הרכבת  התחתית ב'רנס' בזה הרגע. או אולי הוא נתקל בטיטו שמסתובב ברחובות. אולי אפילו טיטו גונב ממנו את הנייד שלו, זאת אומרת- לוקח. המחשבה משעשעת אותי ואני מתחילה לצחקק. רוטינה מסתכלת עלי במבט לא מבין.

"אני יכולה שנייה את הנייד שלך?" אני שואלת את רוטינה

"בטח." היא מוציאה את הנייד שלה.

"בקרוב יביאו גם לך אחד." היא אומרת.

"מה המספר של רולי?" אני שואלת והיא מראה לי איך אפשר להגיע לאנשי קשר. אני מתקשרת אליו וכשאני שומעת את הקול של רולי אני מנתקת.

"קחי" אני מחזירה לה את הנייד ומרגישה מטופשת.

"הוא לא עונה?" היא שואלת אותי. איך אני אמורה להסביר לה שהתקשרתי בשביל הסיכוי הקטן שאולי טיטו לקח מרולי את הנייד כדי להצטלם ולשחק ולהעביר את הזמן איתו ושעכשיו הוא יענה לי? אני באמת מטופשת.

"לא." אני משקרת. טוב אני לא צריכה שעוד מישהו יגלה שאני טיפשה. ושאני אומרת עוד מישהו אני מתכוונת בנוסף אלי. לשולחן מצטרפים נלסן והבחור הכושי שאני לא זוכרת איך קוראים לו. אני כן זוכרת שהוא כינה את עצמו בוטן. 

"שלום שיילר. שמענו שהחלמת" אומר בוטן.

"לא ידעתי שידעתם שנפצעתי." אני אומרת. בטח פה זה עוד אחד מהמקומות שהכול מגיע לכולם בשניות. כמו במספרה של בארבל.

"אנחנו יודעים הכול." בוטן אומר בכזאת דרמטיות. ונלסן מוסיף קולות רקע כדי להדגיש את זה.

"יש חדש על ליז?" נלסן שואל את רוטינה שמהנהנת לשלילה. עוברת בי צמרמורת. אני מרגישה רע עם זה שאני לא מספרת על המפגש איתה. אולי זה יכול לעזור לה אם אני יספר. אבל אם זה יכול לעזור לה למה שהיא תבקש ממני לשמור על דיסקרטיות?  אנחנו ממשיכים לאכול ורוטינה, נלסן ובוטן באמת מנעימים את הארוחה. נלסן ובוטן מצחיקים ממש. הם מצחיקים בעיקר בגלל שהם משלימים נורא אחד את השני. הם מסיימים משפטים אחד של השני וכל שנייה רבים על כלום. זה מצחיק לראות אותם ביחד גם בגלל ההבדלים החיצוניים שלהם. האחד שחור ממש והשני חיוור ומנומש.

"רגע ואתם שותפים של רולי?" אני שואלת אותם.

"כן." נלסן עונה.

"אתם שלושה?" אני שואלת ומכינה לעצמי תוכנית בראש איך אני משכנעת את זאדנר לתת לי לעבור לחדר של הבנים. עם כמה שהספקתי לאהוב את רוטינה.. אני באמת מרגישה יותר בנוח עם בנים, עם כל הכבוד לשותפות החדשות שלי כן? 

"הלוואי." בוטן עונה וכל התוכנית שלי מתפוצצת.

"יש לנו עוד שותף." נלסן ממשיך את הדברים של בוטן. ואני מרגישה באווירה מתוחה. כנראה שהשותף ההוא קשור לעניין. אני מסתכלת על רוטינה שמנסה להיראות עסוקה בסלט שלה. כמה זמן לוקח לה לגמור כל כך מעט סלט?? אני את הצלחת שלי כבר סיימתי מזמן.. כשרוטינה מסיימת בסופו של דבר את הסלט שלה אנחנו קמים מהשולחן ומפנים את המגש. נלסן מציע לי ולרוטינה להצטרף אליהם לסרט שהם הורידו לנייד (!!). אם כמה שאני רוצה לבלות איתם את המשך הערב ולראות סרט שזה דבר שלא עשיתי מלא זמן, אני מוצאת את עצמי עייפה מידי. וגם קצת מוזר לי הרעיון שארבעה אנשים יצליחו לראות מהצג של הנייד משהו. גם רוטינה מסרבת להם והם עוזבים אותנו בסופו של דבר בכניסה לחדר שלנו, שזה גם הכניסה לחדר שלהם כי הם ישנים ממש סמוך לנו. רוטינה פותחת את הדלת ושתינו נכנסות. לונה יושבת עם  מה שאני מזהה כמחשב רק שלא מחובר לכלום על המיטה שלה ואדי.. אלוהים ישמור מה היא עושה?!

"מה את עושה?!" אני צועקת עליה. אני רואה אותה מקפלת את החולצה שבאתי איתה עם השרוול המטונף באשמת רולי ומניחה אותה על המכנסיים, הגרביונים והחולצה המוכתמת של טיטו שנראה שכובסה (כנראה בזמן שהייתי מחוסרת הכרה) שמוסדרים יפה על המיטה שלי.

"אני עושה לך טובה!" היא צועקת חזרה.

"אני לא צריכה שום טובות." אני מורידה את הטונים שלי. וחוטפת ממנה את החולצה שלי. אולי קצת הגזמתי בתגובה המתגוננת שלי כשצעקתי. אולי אדי באמת ניסתה לעשות לי טובה.

"רציתי רק להקל עליך במעבר מפה. אז הינה סידרתי לך את הבגדים. אני כבר יביא איזה שקית או משהו כזה. ותלכי לחפש חדר אחר" כנראה שלא הגזמתי בתגובה שלי בסופו של דבר. אני לא מאמינה שהזונה הזאת עושה מה שבא לה.

 "אד, למה את עושה את זה?" רוטינה שואלת אותה.

"כי זה לא המיטה שלה! ליז ישנה כאן!" היא אומרת. או יותר נכון צועקת.

"אדי סתמי! אני לומדת!" הפעם לונה צועקת לה. לדעתי לונה צריכה חדר משלה. או רק עם רוטינה. היא צריכה הרבה פעמיים שקט.

"אני לא מבינה את זה?! רק אני זוכרת פה את ליז!?" אדי מתעצבנת

"מה הקשר?!" לונה עוזבת את המחשב המוזר שלה.

"היא עברה לגור איתנו במקומה! בואו נספיד אותה וזהו!!" לאדי בולט וריד במצח ורוטינה נראית מפוחדת ממנה. אני לא מבינה מה רוטינה עושה במקום כזה. אדי אפשר להבין למה הכניסו אותה למוסד לעבריינים. היא באמת חסרת שליטה ואלימה. אבל רוטינה? היא כזאת עדינה ומפוחדת. אני לא מצליחה לדמיין אפילו שהיא פוגעת במישהו או גונבת ממישהו. מעניין מה הסיפור שלה.

"אדי תירגעי! זה שישנים לליז במיטה זה לא מה שמונע ממנה להופיע פה! תאמיני לי!" לונה אומרת. היא כנראה הצלע ההגיונית פה בחדר. אדי מתיישבת על המיטה שלה בפרצוף חמוץ ולונה חוזרת למחשב שלה. 

"ואת גם מפחידה את רוטינה!" לונה אומרת בצחוק. ואדי מחייכת לרוטינה חיוך מצטער.  רוטינה מוציאה משחת שיניים ומברשת ומסמנת לי לבוא איתה. שתינו הולכות לכיוון שירותי הבנות שנמצא סמוך לשירותי הבנים משם ברחתי. היא מוציאה מאחת המגירות מברשת שיניים עטופה חדשה ונותנת לי. אני מוציאה מהעטיפה את המברשת שיניים החדשה שלי ורוטינה מושיטה לי את המשחת שיניים כדי שאני אפתח. אני מנחשת שרוטינה תמיד מוצאת מי שיפתח לה את המשחת שיניים.. לא נראלי שהיא תצליח בכפות ידיים הכל כך קטנות שלה לפתוח איזה משהו. אנחנו מסיימות לצחצח שיניים וחוזרות לחדר. לונה כבר ישנה והמחשב שלה מונח בצד ואדי נראית ישנה אבל אני לא לגמרי בטוחה כי אני לא רואה את הפנים שלה. רוטינה נכנסת למיטה שלה ואני לשלי. אני עייפה.. ולא ברור לי למה הרי אפשר להגיד שישנתי יומיים לא? אני באמת מנסה להירדם. אני עוצמת את העיניים שלי כל כך חזק ואני פשוט לא מצליחה, למרות העייפות הכבדה שלי. אני לוקחת את החולצה של טיטו וחוזרת לישון. אני מצמידה אותה אלי ואני מרגישה איך אני נרדמת לאט לאט.

אני מתעוררת בבהלה לקול צרחה נוראי, בחיים שלי לא שמעתי כזאת צרחה מצמררת. אני מתיישרת במהירות ורואה את רוטינה שיושבת במיטה שלה צורחת. הידיים שלה תופסות חזק את המצעים ואני לא מבינה איך היא לא נשברת או משהו מהצרחה של עצמה. אני רצה אליה מהר ותופסת לה את הפנים. אדי ולונה מגיעות מיד אחריי ומנסות להרגיע אותה. רק אחרי חצי דקה שלמה של צרחות ובכי ושכבר התאספו בחדר גם רולי ונלסן שכנראה שמעו את הצרחה מהחדר שלהם ומיהרו לבוא ולראות שהכול בסדר, רוטינה מפסיקה לצרוח.

"מה קרה רוטינה? מה קרה?!" לונה שואלת אותה ורוטינה כל כך מפוחדת עד שהיא לא מצליחה לענות. היא רק מצביעה לחלל ריק. אני שומעת את רולי ואדי מתלחששים ומנסה להבין מה הם אומרים, אבל נכשלת.  

"שם!!!" היא אומרת בקול צרוד. היא עדיין מצביעה לחלל ריק.

"אין שם כלום רוטינה. רואה?" נלסן מנסה גם הוא להרגיע אותה.

"היה!"

"מה היה שם?" לונה מנסה להוציא ממנה משהו.

"מישהו!! עמד שם מישהו!!! הוא בא לשיילר!!!" נלסן ולונה מיישרים מבטים אלי. עוברת בי צמרמורת. איך מישהו יודע למצוא אותי פה? וגם אם מישהו יודע שאני פה, איך הוא הצליח להיכנס לכאן עם כל מצלמות האבטחה? ועם כן מי? אולי טיטו?

"איך את יודעת שהוא בא לשיילר?" אדי אומרת ונשמעת חסרת סובלנות.

"הוא עמד לידה!! הוא הסתכל עליה!!" רוטינה עדיין נראית מבוהלת. כולם בחדר מנסים להרגיע אותה. זה גורם לי להבין שאם יש מישהו שבאמת כולם פה בחדר אוהבים, זאת רוטינה. אחרי כמה דקות רולי ונלסן הולכים, ורוטינה מנסה לחזור לישון. היא מבקשת מלונה שתישן איתה ולונה נכנסת לישון איתה במיטה. רוטינה ושאר הבנות באמת נרדמות אחרי כמה זמן. אבל אני לא מסוגלת. הצרחה המצמררת של רוטינה עוד מצלצלת באוזניי ואני לא יכולה להפסיק לחשוב על המבט המפוחד שלה. אני מנסה לחשוב שרוטינה דמיינה וזה באמת נשמע הרבה יותר הגיוני. אבל אני פוחדת. אני מסתובבת מצד לצד במיטה עד שמגיע הבוקר ונשמעות דפיקות השקמה על הדלת. ייחלתי לבוקר הזה כבר הרבה זמן. אני יוצאת לצחצח ומרגישה עצמאית לשם שינוי. הבנות עוד מנצלות כל רגע שינה שהן יכולות להשיג מההתכרבלות במיטה. בייחוד אחרי שנגזל מהן שעת שינה הלילה. אני מסיימת לצחצח ומוכנה ללכת לארוחת הבוקר. הבנות עדיין ישנות. אני באה לדפוק בדלת של הבנים בדיוק שבחור בלונדיני גבוה פותח בעצמו את הדלת ודוחף אותי מדרכו. בחיי. אני מקשרת שזה השותף הנוסף שדיברו עליו בוטן ונלסן. הוא באמת מגעיל כמו שהסקתי.

"מה זה היה?" אני פולטת ורולי נלסן ובוטן שבחדר מיישרים אלי מבט.

"היי שיילר!" רולי אומר.

"היי.." אני מחייכת.   

"זה היה טסל.. השותף הדפוק שלנו."  נלסן אומר.

"אל תתרגשי ממנו.." רולי אומר בחביבות עם החיוך שלו.

"בואי נלך לאכול!" רולי תופס לי את היד וגורר אותי אחריו. בחיי כמה אנרגיות יש לבחור הזה על הבוקר?..

"מה שלום רוטינה? נרדמה בקלות אחר כך?"

"כן היא נרדמה.."

"מסכנה."

"רולי.. אתה חושב ש-"

"לא שיילר." הוא קוטע אותי וצוחק. "רוטינה מחורפנת.. היא כל הזמן רואה אנשים. זה כבר פעם שנייה השבוע שהיא קמה בצרחות. לא נראה לי שמישהו חיפש אחריך או משהו כזה." אני לא יודעת אם אני אמורה להירגע מהדברים שהוא אומר או להילחץ יותר.

"זוכרת שהיא סיפרה שהיא מדריכה שלושה ילדים?"

"התאומיים ועוד ילד שאמרת שהיא מדמיינת?" אני שואלת כדי להיות בטוחה שאני מבינה.

"אז זהו. היא באמת מדמיינת את הילד ההוא."

"איך היא הגיע לפה? רוטינה? זאת אומרת.. מה היא עשתה?.."

"אני לא יודע.." כשהוא אומר את זה הוא לא מחייך כמו תמיד. אנחנו נכנסים לחדר האוכל ושוב אני מעמיסה אוכל בטירוף וזוללת הכול בשניות.

"מתרגשת לקראת הפגישה שלך עם אואן?" הוא שואל ואני נאלצת להפסיק לזלול לרגע.

"אואן?"

"המלווה שלך. הם באים עכשיו.."  זה מזכיר לי מה רציתי לשאול את רולי.

"תגיד. זה אפשרי בכלל לצאת למרכז העיר עם המלווה שלך? כמו שיצאת אתמול בערב?" הוא מחייך.

"כן. אבל רק עם זה ביוזמת המלווה כמובן.. ואז המלווה צריך להוציא אישור מיוחד מזאנדר. למלווים מותר הכול."

"אז אני רק צריכה לשכנע את אואן הזה לקחת אותי למרכז העיר?" רולי צוחק, דבר שמעצבן אותי כי הוא גם לא עונה לי על השאלה. "והמלווה שלך פשוט לקחה אותך?"

"כן. כי כיף איתי. תשאלי אותה אפילו." למרות האמירה המעצבנת אני מוצאת את עצמי צוחקת.

"אתה מעצבן אותי היום."

"מצטער.." הוא מחייך חיוך מתנצל. 

"תגיד, איך אואן?" רולי מרצין. הוא מתעסק באוכל שלו ולא עונה לי.

"רולי?" אני מנסה להבין לאן הוא נעלם לי פתאום.

"מה?"

"שאלתי איך אואן?" הוא מסתכל עלי במשך כמה שניות.

"תלוי את מי שואלים."

"אני שואלת אותך."

"אז אואן חמור." הוא עונה וקם מהמקום. הוא מפנה את המגש שלו למרות שאני רואה שהוא לא סיים מהצלחת שלו. אני נשארת לשבת ולגמור לאכול. אני סך הכול ילדה עם תיאבון בריא! מאוד!  אני מנסה להבין למה רולי כל כך לא אוהב את אואן שהוא מגיע למצב של חסיכה בחיוך. זה בטוח קשור לליז. בכל מקרה אני אהיה חייבת להיות נחמדה לאואן. אני רוצה שהוא ייקח אותי למרכז העיר. ככה אני יוכל להעלם לו ולהגיע לטיטו.

אני מפנה את המגש ועולה חזרה לחדר.

אני פותחת את הדלת לחדר ורואה מולי בחור שלא ראיתי קודם מרים את המזרן של המיטה שלי. זאת אומרת של ליז. ומחטט לראות מה יש שם.

"אפשר לעזור לך?" אני שואלת והבחור עוזב מהר את המזרן.

"אמ.." הוא מרגיש שנתפס על חם. הוא מסדר את המזרן חזרה במקום. "אני מניח שאת שיילר."

"אני מניחה שאתה אואן."

"כן." שנינו שותקים. הוא מתיישר ואני רואה כמה שהוא גבוה. יש לו עיניים אפורות, שיער כהה ועצמות לחיים בולטות שנותנות לו מראה גברי במיוחד.

"אני מצטערת על ליז." אני אומרת והוא מיישר אלי מבט. המבט שלו מקפיא אותי. העיניים האפורות שלו מקפיאות אותי. אני לא מצליחה להשתחרר מזה עד שהוא מסיט את המבט שלו. הוא מפחיד אותי.

"את לא צריכה להצטער. אנחנו עוד לא יודעים אם קרה לה משהו." הוא אומר ואני מודה על זה שהוא לא מסתכל לי בעיניים ומקפיא אותי שוב כמו קודם.

"אני מקווה שזה לא יפגע לך בציון או משהו."

"רק את יכולה לפגוע לי בציון עכשיו." הוא אומר בקרירות. בא לי ללכת. הוא כל כך מפחיד וקר ופשוט לא בא לי להיות לידו. אני מזכירה לעצמי שאני חייבת לגרום לו לקחת אותי למרכז העיר שזה הסיכוי היחיד שיש לי לצאת מהמקום הזה ולפגוש את טיטו.

"מה אנחנו אמורים לעשות?" אני שואלת.

"התחלתי ללמד את ליז גיאומטריה. היא עמדה לגשת למבחן."

"גיאומטריה?" אני בכלל לא מציעה שהוא ילמד אותי. חבל על הזמן של כולנו. המוח שלי זה באמת תופעה.

"כן. אני אלמד אותך." שיט.

"אני לא חושבת שכדאי. אני לא טובה עם מספרים." אני מנסה להתחמק מזה.

"יופי."

"למה יופי?"

"כי גיאומטריה זה בכלל לא עם מספרים. אז לא תהיה לנו שום בעיה" אני רוצה לקבור את עצמי. הינה הוכחה חיה לכמות הטימטום ששופע ממני. גיאומטריה זה לא עם מספרים!!   

"בכל מקרה. מה עוד אפשר לעשות?" הוא שוב מיישר אלי מבט ואני קופאת במקום.

"אמרתי לך. אני אלמד אותך גיאומטריה. אני מגיש אותך למבחן שבוע הבא."

"אבל אז אני אכשל."

"את לא תכשלי. אני ילמד אותך." הוא כבר נשמע עצבני.

"אני כן אכשל, בחיים שלי לא למדתי כלום." אני אומרת בחוסר סבלנות, אני גם בטח כבר נשמעת עצבנית..

"אז עכשיו את תלמדי. ותעברי את המבחן." אין בו שום חביבות או משהו כזה. רק קרירות שנודפת ממנו ומקפיאה לי את הצורה. אני שותקת והוא מקבל את השתיקה שלי כהסכמה.

"הבאתי ספרים." הוא אומר ובא לי לקבור את עצמי. אנחנו מתיישבים על הרצפה והוא נשען על המיטה שלי/של ליז. הוא מלמד אותי קצת זוויות וחישוב קטעים. הוא מדפדף בספר ואני לא יכולה שלא להבחין בכף היד שלו. היא מלאה בשריטות קטנות שנראות די עמוקות. נראה כאילו.. הוא נחתך מזכוכית. זאת אומרת.. הרבה זכוכיות. מבלי לשים לב אני נוגעת לו בפצעים שלו ביד, הם קרים. הוא מסתכל עלי במשך כמה שניות ואחר כך לוקח חזרה את היד אליו.  

"אל תגרמי לי לחבב אותך." הוא אומר וצמרמורת עוברת לי בכל הגוף. אני בכלל לא יודעת איך לפרש את מה שהוא אמר עכשיו. 'אל תגרמי לי לחבב אותך'?! מה הוא חושב לעצמו. האנשים פה כאלה מוזרים. אני לא מצליחה להבין אותם. והוא גם מהטחונים של אמסטרדם. אפשר לראות את זה לפי הנעליים שלו וגם לפי השעון שלו שבטח שווה יותר מהבית של אולאף וטיטו. אוך. למה הייתי צריכה להיזכר באולאף עכשיו?!

"אל תגרום לי לרצות להכשיל אותך." אני אומרת והפעם אני זאת שמיישרת אליו מבט. הוא שותק ונראה שהוא מתחרט על מה שאמר.

"תנסי לפתור את התרגיל הזה." הוא מביא לי תרגיל. אחרי כמה דקות והסבר קצר אני מצליחה לפתור את התרגיל. אחרי שעתיים שכמעט ולא נגמרו הוא צריך ללכת. הוא קובע איתי למחר. הוא מסביר לי שאנחנו חייבים לתרגל עוד הרבה לפני המבחן. כנראה שהוא הבין עם מי יש לו עסק..

"לא נראה לי שאת תכשילי אותי." הוא אומר לפני שהוא יוצא מהחדר. נחייה ונראה חבוב.

"חכה." אני אומרת לו לפני שהוא מספיק לצאת מהחדר.

"מה חיפשת מתחת למיטה של ליז?" אני שואלת את השאלה שהציקה לי כל השעתיים האחרונות. אני משערת שהוא חיפש את מה שהיא הוציאה מהמיטה באותו הלילה שנפגשנו.

הוא שוב מיישר אלי מבט ואני קופאת במקום ומאבדת את היכולת להגיב או משהו. הוא יוצא מהחדר בלי לענות לי על השאלה וסוגר אחריו את הדלת. קר לי. 

עד כאן הפרק הרביעי!

אהבתם את אואן?? 

מחכה לשמוע קצת את דעתכם! מקווה שנהנתם מהפרק (: