שיילר- סיפור בהמשכים.

"שיילר. הוא אומר שזה נמצא מתחת לדלפק." רוטינה לוחשת לי באוזן. אני מתעוררת ומסתכלת על רוטינה שמהנהנת. אני נזכרת איפה אני נמצאת ומבינה שעכשיו אמצע הלילה.

"מה?.." אני אומרת בקול עייף.

"זה מתחת לדלפק."

"מה מתחת לדלפק רוטינה?" אני מנסה להישמע כמה שיותר נחמדה למרות שמעצבן אותי שהיא מעירה אותי בשביל למסור לי את ההזיות שלה.

"אני לא יודעת. אבל הוא השאיר לך את זה שם."

"מי השאיר לי מה?"

"האיש! האיש שמסתכל עליך כל לילה!" אני מתיישרת.

"האיש השאיר לי משהו מתחת לדלפק?" הדלפק היחידי שזכור לי כרגע זה הדלפק בחנות של טריסטראם ובעצם גם הדלפק שראיתי בתחנת המשטרה.  

"כן." רוטינה אומרת. אני לא מצליחה להבין איך היא לוקחת את עצמה כל כך ברצינות.

"טוב. אז אני אסתכל שם." היא מחייכת וחוזרת למיטה שלה. אני מרגישה כאילו דיברתי עכשיו לילדה קטנה. שיקרתי לה כדי שתרד ממני. אני עוצמת עיניים ונרדמת. אני מתעוררת לדפיקות על הדלת, אלו לא דפיקות השכמה, מי שדופק מאוד רוצה שיפתחו לו, ומהר. אני מסתכלת על הבנות ואני לא רואה אצלן נכונות לקום ולפתוח את הדלת. כשאני מבינה שהדפיקות לא מפסיקות אני מחליטה לגרור את עצמי מהמיטה ואני פותחת את הדלת בפרצוף חמוץ ותשוש בו זמנית. בוטן נכנס לחדר ורץ ישר לכיוון אדי ומתחיל לנער אותה.

"מה!?" היא צועקת עצבנית. או שזה פשוט הטון הטבעי שלה.

"הוא הסתיר את זה מאיתנו! הוא הסתיר את זה כל הזמן!" בוטן מראה לאדי פלאפון. רולי נכנס מהר ומנסה לתפוס מבוטן את הפלאפון.

"תעזוב את זה!" אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שאני שומעת שרולי מרים את הקול. אדי נעמדת על המיטה וחוטפת מבוטן את הפלאפון, באותו הרגע כולם נעצרים. כאילו זה ברור שברגע והפלאפון כבר נפל לידיים שלה אין דרך חזרה ואין איך לעצור אותה.  

"תיכנסי לדואר נכנס." בוטן אומר ורולי משפיל מבט.

"מה זה אדי? מה כתוב שם?" לונה שואלת. בכלל לא ראיתי שהיא קמה.

"תסתכלי ממתי זה!" בוטן צועק. ורולי מסתכל עליו עצבני.

"זה מליז?! קיבלת אסמס מליז?! אחרי שהיא כבר נעלמה?!" אדי צועקת על רולי לכיוונו את הפלאפון.

"רולי זה נכון?" לונה שואלת.

"כן." הוא עונה ומרים את הנייד שלו מהרצפה.

"ולא חשבת להגיד לי כלום?!" היא מדגישה את המילה 'לי' בצורה מעצבנת, כאילו היא ראש החקירה או משהו כזה.

"לא אדי! אני לא מבין איך זה עניינך!" אדי ממש מתעצבנת מהאמירה של רולי והיא קופצת מהמיטה ומתקרבת אליו עצבנית. אולי כדאי שאני יוציא את רוטינה מהחדר?.. היא באמת על תקן הילדה.. ואולי לא כדאי שהיא תראה את מה שעומד לבוא. כי נראה לי שזה הולך להיות מכוער.

"אותי יותר מדאיג מה שליז כתבה." בוטן אומר ומסתכל על רולי בצורה מתנשאת ומעצבנת. אני מאוד רוצה לצאת לעזרתו של רולי, הוא בסך הכול הסתיר משהו אישי שלו. היא שלחה לו את ההודעה הזאת. הוא גם שמר אותה.. לא נראה לי שהוא השאיר את זה בהודעות הנכנסות איפה שכל אחד חטטן כמו בוטן יכול לראות את זה, ממקום של בורות. הוא רצה שההודעה תישאר שם. חוץ מזה שאני מזדהה. גם אני מסתירה את המפגש עם ליז בסופו של דבר.

"מישהו חייב לך דין וחשבון, אדי?!." המילים יוצאות לי מהפה מבלי שאני אפילו שמה לב. רולי מסמן לי לא להיכנס לזה אבל כבר מאוחר מידי כי נראה שעצבנתי את אדי. היא מסתובבת מרולי אלי ואני יכולה להישבע שאני שומעת את הדופק שלה שדופק בעצבנות.

"את. לך אין זכות דיבור בכלל! רוצה לקרוא לעצמך גם ליז וזהו?! את תחליף זול." אני מרגישה איך אדי סוטה מהנושא כדי להוציא עלי את כל המטענים שיש לה כלפי.

"רגע! מה ליז כתבה?" לונה שואלת וכולם נפנים אליה.

"זה אתה." בוטן עונה לה ומסתכל על רולי במבט מעוצבן.

"זה אתה מה?" לונה מסובבת את רולי שיסתכל עליה. האווירה בחדר מתוחה. כולם שותקים ומחכים מה יענה רולי. האמת. שאני גם סקרנית לשמוע למה ליז התכוונה שהיא שלחה לו 'זה אתה.' זה מסוג ההודעות שרק הבנאדם שזה הופנה אליו יכול להבין. אדי מתחילה לאבד סבלנות וניגשת לרולי ותופסת לו את הפנים. למרבה ההפתעה הוא אפילו לא מתנגד.

"זה אתה מה!?" אדי חוזרת על השאלה של לונה. רולי רק בוהה באדי.

"זה היית אתה הדייט הסודי שלה?? על זה היא מדברת!?"אדי תופסת את הפנים של רולי בצורה חזקה. ההתנהגות הבהמתית שלה עושה לי בחילה. אוקי נכון.. גם אני בהמה. אבל לא ברמה שלה בכל אופן. בבת אחת, רוטינה מעיפה את הידיים של אדי מהפנים של רולי בתנועה חזקה. כולם עומדים המומים ולא מאמינים על רוטינה. 

"אדי תניחי לו! זה בינו לבין ליז וזה בהחלט לא הפורום לסצנות שלך! ואתה רנדל, תתבייש לך! ככה לחטט בפלאפון של חבר שלך ולרוץ לכאן להראות לכולנו את האסמסים שלו?!" בוטן משפיל מבט ואני יכולה להישבע שאדי נראית מפוחדת מרוטינה. טעיתי. רוטינה בהחלט לא על תקן הילדה. עכשיו אני בטוחה בזה. ההטפות שלה היו נשמעות מפה של אישה בת 40 לפחות.

"חשבתי שאנחנו חברים, איך יכולת להסתיר ממני משהו כזה?" אדי אומרת לרולי בשקט. אני חושבת שהיא עוצרת את עצמה מלבכות. אלוהים? לאדי יש רגשות? אני באמת מופתעת.

"מצטער." הוא עונה. נותן נשיקה בקודקוד הראש של רוטינה ויוצא מהחדר.

כולם בחדר נשארים באווירה המתוחה. הנייד שלי מצפצף. כן יש לי נייד משלי. זאדנר דאג לי לזה ולפניי יומיים קיבלתי את הנייד החדש שלי. נכון.. האפשרויות למס' האנשים שיסמסו לי או יתקשרו אלי מאוד מצומצם. 5 מספרי טלפון. כן אני יודעת שזה מאוד מביך אבל אני די מרוצה.. בוטן הולך והבנות מתפזרות ברחבי החדר. אני ניגשת לפלאפון שלי ורואה שיש לי הודעה נכנסת מאואן. הוא כותב שהוא מגיע עוד מעט. אין לי כוח אליו. זאת אומרת, יש לי כוח אליו.. אין לי כוח אלי שאני איתו. ובטח ובטח שאין לי כוח לעשות עוד תרגילים מזדיינים בגיאומטריה. נמאס לי מהזוויות וזה שצריך לנמק כל דבר. גם בחיים אני שונאת את האנשים שדורשים שאני ינמק כל דבר. סג'ול המוכר כרטיסים בתחנה ב'רנס' הוא אחד כזה. אני לא סובלת אותו. תמיד מחטט לאן אני נוסעת ולמה. אז תרגיל מעצבן בגיאומטריה שכל שנייה צריך לנמק, זה כמו לבלות עם סג'ול יום שלם. לא תודה.

רוטינה עוזרת לי לקלוע את הצמה הסינית שלי שתסתיר גם היום את השיער המחורבן שלי. אני שמה את סיכת השיער שלי ותופסת ככה גם את הפוני. איכשהו שרוטינה קולעת לי את הצמה אפילו השיער המוחבא שלי נראה לא רע. אין לי מושג איך היא עושה את זה. אנחנו יורדות לארוחת הבוקר ומתיישבות באחד מטורי שולנות האוכל האמצעיים כדי להימנע מהאווירה המתוחה שבטח תשרור הבוקר בשולחן שלנו. רולי רואה אותנו ובוחר לא להתיישב איתנו. אני לא יכולה להגיד שאני לא שמחה. אני יודעת שאם הוא היה מתיישב איתנו הייתה משתוררת אווירת אי נוחות בשולחן אחרי הבוקר הזה. רולי בטח חושב שכולם חושדים בו עכשיו ואין לי מצב רוח להתאמץ להיראות אדישה ולפחד שכל מילה שלי תתפרש לא נכון. זה תמיד היה קורה לי עם טיטו כשהוא היה רב עם אולאף. ברגע שהייתי אומרת משהו כמו "למה היית צריך לצעוק?" הוא היה מסיק מזה שאני מצודדת באולאף. טיטו באמת טיפוס רגזן שמתחמם בקלות, בדרך כלל בגלל זה גם הוא היה נפרד מהחברות שלו בסופו של דבר. הם עשו משהו מעצבן והוא היה מתחמם מהר מה שתמיד הוביל לפיצוץ. אנחנו מסיימות לאכול ורוטינה ממהרת ללכת לחניכים שלה. אני לעומת זאת ממש לא ממהרת לשום מקום. נכון שקבעתי עם אואן לעכשיו.. אבל אני אלך כמה שיותר לאט כדי להרחיק ממני כמה שאני יכולה את התרגילים הארורים בגיאומטריה.

אני נכנסת לחדר ורואה שאואן כבר התמקם על הרצפה כשהוא נשען כמו תמיד על המיטה שלי/של ליז וקורא מהמחברת שלי. בטח בודק את התרגילים שהוא נתן לי לעשות. מספר לא שפוי של תרגילים. מובן שלא עשיתי את כולם, זה לא אפשרי. אבל נעזרתי קצת בלונה, היא באמת חכמה כמו שרוטינה אמרה.

"איחרת." אואן אומר לי בלי להרים את העיניים שלו מהתרגילים במחברת. הוא כותב במחברת, בטח מתקן. וכמו שאני יכולה לראות יש לי הרבה טעויות.

"אני רואה שזה לא הפריע לך להתחיל בלעדיי." אני אומרת כדי להראות לו שזה מפריע לי.

"בואי." הוא מסמן לי להתיישב לידו. אני מתיישבת לידו ונשענת גם על המיטה. "חבל שעשית את כל הדרך הזאת, מפה פשוט אפשר להגיד שהזוויות האלה הן זוויות מתחלפות. הבנת?" בנוסף לזה שאני לא אוהבת שגיאומטריה דורשת ממני לנמק כל דבר. עכשיו היא גם דורשת ממני קיצורי דרך, אני שונאת קיצורי דרך.

"הבנתי."

"יופי. את תעברי בקלות את המבחן מחר." כל פעם שהוא מזכיר את המבחן הלב שלי מתחיל לדפוק בעוצמה. אפילו כשאני מכייסת הלב שלי לא פועם ככה. טוב האמת שהוא לא פועם בכלל..

"אתה חושב?" אני מרגישה איך האף שלי מתעקם.

"כן, הייתי אומר שתעברי בטוח אם היית עושה את כל התרגילים שנתתי לך."

"מה יקרה אם אני יכשל?" אואן מחייך. אלוהים. בחיים לא ראיתי אותו מחייך. זה כמעט מרגש אותי העובדה שהוא חייך. חבל שהוא לא מרבה לחייך יותר כי חוץ מזה שהחיוך שלו ממש יפה או גם נותן לפנים שלו הבעה יותר חביבה, הוא נראה פחות מאיים ככה.

"אז את תכשילי אותי." הוא אומר.

"אם ככה אין לי מה להפסיד." אואן משפיל מבט חזרה למחברת. אולי זה היה קצת מרושע להגיד. אבל האמת שעוד מהפגישה הראשונה שהוא אמר לי 'אל תגרמי לי לחבב אותך' אני כבר לא מנסה לגרום לו לחבב אותי, או שזה בעצם בכלל מהרגע שראיתי את הנעליים שלו.. זה באמת מעצבן אותי שיש לו נעליים ששוות לאספקת אוכל של חודש. והוא גם כל פעם מגיע עם זוג נעליים אחרות. עוד יותר מעלה לי את הסעיף.

"שיילר.." הוא מרים אלי מבט מהמחברת, אני קופאת שוב כמו כל פעם שהוא מביט בי.

"את חכמה." אני מנסה להבין אם הוא אומר לי עכשיו שאני חכמה מה שמובן לי שזה בכלל לא נכון כי אני באמת לא חכמה, בגלל שהוא באמת חושב ככה או האופציה השנייה, שזה בגלל שהוא לא רוצה שאני יכשיל אותו אז הוא מנסה את שיטת ההתחנפויות.

"חבל שלא תוכיחי את זה לעצמך במבחן מחר. את באמת קלטת מהר. אני את מה שלימדתי אותך השבוע למדתי בכמה חודשים טובים. ואני יגלה לך סוד." אני מסתכלת עליו מחכה שיספר לי את הסוד.

"כשלימדתי את ליז גיאומטריה במשך החודש האחרון.. לא האמנתי שהיא תעבור את המבחן הזה." הוא אומר ומצחקק. אני מסתכלת עליו די המומה מהדברים. זה צד חדש של אואן.. אני לא יודעת אם הצד הזה מזוייף או אולי זה באמת צד חביב יותר שיש באואן.

"אואן. חשבתי שגיאומטריה זה מספרים." אני מנסה להזכיר לו שאני מטומטמת.

"ואני זוכר את זה." הוא אומר ואני חוזרת לשנוא אותו. לא שהפסקתי קודם.. סתם עלה בי ספק. הוא כזה מתנשא כשהוא אומר את זה. כאילו זה היה מיותר שאני יזכיר את זה, הרי זה חקוק בו כל כך חזק כנראה. אדי נכנסת לחדר במהירות ומחייכת שהיא רואה את אואן.

"אואן! הי!!" היא אומרת ונשמעת שמחה יתר על המידה בצורה מחשידה.

"הי." הוא עונה באדישות. מה שעוזר לי להסיק שאכן הייתה סיבה לנחמדות של אדי וזה לא כי הם חברים טובים שלא התראו כמה שבועות או משהו כזה.

"בדיוק אותך רציתי לראות עכשיו." היא אומרת עם החיוך המפחיד שלה.

"מה את צריכה?" הוא שואל בחוסר סובלנות.

"כמה דקות איתך לבד.. אם זה אפשרי כמובן. יש לי כמה שאלות לשאול אותך.." אוי האדי הזאת.. היא בטוחה שהיא חוקר בשב"כ או משהו כזה. אני בטוחה שהיא רוצה לשאול אותו שאלות בנוסח "מתי ראית בפעם האחרונה את ליז?" או "אז אואן, ספר לי. איך נגרמו החתכים בכף היד שלך. האם יש לזה קשר להעילמות של ליז?!". לא שעלתה לי המחשבה על זה כמובן. מובן שלא. לא.  

"אמ. נראה לי שכן. ממילא נראה לי שיילר שאת מוכנה למבחן מחר. רק תצטרכי לתרגל עוד." אני מחייכת חיוך שבע רצון. כמובן שאני לא אתרגל אם הוא לא יבדוק לי את זה. אין יותר גיאומטריה! לפחות עד המבחן מחר.. אדי משתעלת ורומזת לי לצאת מהחדר. זה בסדר אדי גם ככה לא התכוונתי להישאר. בטח לא איתך ועם אואן ביחד בחדר סגור. אני קמה מהרצפה.

"אני יראה אותך מחר לפני המבחן." הוא אומר ואני מהנהנת ויוצאת מהחדר.

אני מסמסת לרוטינה לראות איפה היא. היא מסמסת לי בחזרה שהיא בחצר האחורית של בית ספר ושאני יבוא. אני יוצאת החוצה לחצר. לא הייתי מאמינה שזה מוסד לעבריינים צעירים אם לא הייתי יודעת את זה בוודאות. דשא פרוש על כל האזור ויש גם גן שעשועים קטן. אני הולכת לכיוון רוטינה שיושבת על הספסל וקולעת לילדה שתי צמות מושלמות. אני מתיישבת ליד רוטינה והילדה. רוטינה מחייכת אלי והילדה מסתכלת אלי חוששת ממני.

"איומי. תכירי את שיילר. היא חברה טובה שלי." רוטינה מציגה אותי בפניי הילדה.

"היי איומי." אני מחייכת אליה והיא מחייכת בחזרה. היא נראית לי בת 10 בערך. לאיומי יש פוני מושלם והוא מתאים בצורה מדהימה לצורת הפנים שלה. היא ממש יפה. איומי מספרת לי ולרוטינה על החלום שהיא חלמה בלילה. היא מתנסחת בצורה ממש יפה לילדה בת 10.

"רוטינה זה לא עובד." מגיע ילד שדומה לאיומי. אני מניחה שזה אחיה התאום.

"זה חייב לעבוד. אתה עבדת על זה כל כך הרבה!" רוטינה עונה לו.

"זה לא! אני ניסיתי! כמה פעמים!" 

"מה זה?" אני שואלת והילד מיישר אלי מבט. הוא מרים את מה שנראה לי כמו עפיפון.

"וזה לא עף?" אני שואלת והוא מהנהן לשלילה.

"אני יכולה להסתכל על זה שנייה?" הוא מושיט לי את העפיפון שלו. אני מסתכלת על זה ורואה שהמקל שמותח את שני קצוות העפיפון שבור. אני די מבינה בעפיפונים.. טיטו ואני היינו בונים מלא כאלה. פעם הטסנו עכבר בעפיפון. היינו קטנים, חשבנו שהוא נהנה. באמת שחשבתי ככה. האמת, אני עדיין חושבת ככה, אני יכולה להישבע שהעכבר ההוא חייך.

"זה שבור, אתה רואה? כל מה שצריך זה להחליף את המקל הזה." אני מסבירה לתאום של איומי ששמו נור איך לסדר את זה. איומי מקשיבה גם היא בסקרנות. אחרי כמה דקות אנחנו משדרגים את העפיפון של נור.

"אני מציעה שנלך לנסות את זה עכשיו!" רוטינה אומרת מאושרת. נור מחוייך מחזיק את העפיפון שלו.

"אבל תרוץ מהר." איומי אומרת לנור.

"אני רץ מהר איומי." הוא אומר לה עצבני. ובצדק. הוא לוקח תנופה והעפיפון שלו מתחיל לעלות לאוויר, בסופו של דבר העפיפון מתעופף וכולנו מריעות לנור.

"ראיתם איך זה עף גבוה!?" הוא אומר.

"זה עדיין עף גבוה." אני עונה לו.

"זה היה פשוט אדיר!!!"

"אני גם יכולה לנסות?" איומי שואלת.

"לא, זה עוד באוויר!" נור עונה לה בזריזות.

"אז נוריד את זה!" שניהם מתחילים לריב ורוטינה צוחקת. אנחנו ממשיכות לבלות עם איומי ונור במשך היום ועצובות להיפרד מהם כשמגיעה השעה לארוחת ערב. אני מבינה מה רוטינה מוצאת בהם. הם באמת מקסימים כמו שהיא אמרה. נור מוצא חן בעיניי במיוחד, הוא מרבה לצחוק עלי ולקרוא לי טיפשה. טוב אני לא יכולה לכעוס עליו.. הוא הרי צודק. אני באמת טיפשה. ובהשוואה אליו אני ממש טיפשה. לא להאמין שילד בגיל 10 כזה חכם. לא להאמין שילד בגיל הזה פושע.

אנחנו עולות לחדר אחרי ארוחת הערב ומתארגנות לשינה. אני חייבת להיות ערנית למבחן בגיאומטריה מחר. כמה שאין לי כוח למבחן האידיוטי הזה. אני נשכבת במיטה ולוקחת אלי את החולצה של טיטו. הגעתי למסקנה שבלעדיה אני לא מצליחה להירדם. אני עוצמת עיניים וחושבת על אואן. אלוהים ישמור. למה אני חושבת על אואן?! אחרי כמה זמן אני מבינה שהחולצה של טיטו מדיפה את ריח הבושם ששם אואן. כנראה שהוא נשען על החולצה של טיטו היום או משהו. אוף. אני שונאת את זה שיש לו בושם. שיש לו אפשרות לקנות בושם משלו. אני מניחה שהוא לא עובד או משהו כזה. חבל, אם אני הייתי הוא היו מקבלים אותי למקומות עבודה לשם שינוי. הוא הרי בא מבית טוב של טחונים ולבוש כמו שצריך. יותר מידי משובץ לטעמי. אבל טוב. אני מבינה שאין לי מה להתאמץ לישון כי זה לא יקרה בקרוב. תחושת החמימות והביתיות שמילאה אותי החולצה של טיטו התחלפה בתחושה של קרירות מעצבנת. אני מעיפה את החולצה ומסתובבת במיטה במשך כמה זמן. בסופו של דבר אני נרדמת.

כשאני מתעוררת בבוקר אני לא מצליחה להפסיק על המבחן בגיאומטריה. אני לחוצה כמו שבחיים לא הייתי. כשאנחנו יורדים לאכול ארוחת בוקר אני לא מצליחה להכניס שום דבר לפה שלי. אני! אפילו הקול של רוטינה לא מצליח להרגיע אותי כמו בדרך כלל. 

"אל תתרגשי יותר מידי שיילר. זה יכול להרוס לך." לונה אומרת לי בחביבות. כנראה שממש רואים עלי שאני לחוצה.

"אני לא מצליחה לשלוט בזה." אני עונה לה.

"אני יודעת על מה את מדברת." אני לא מבינה מה יש לה להיות לחוצה. היא ממילא כזאת חכמה.

"בואי. נלך לשם ביחד." היא אומרת לי. גם לונה נבחנת היום בגיאומטריה. אנחנו הולכות מחדר האוכל לאזור במוסד שבחיים לא הייתי בו. טוב הוא כזה גדול.. אני לא אתפלא אם מישהו ילך פה לאיבוד ולא ימצאו אותו יותר. הי, אולי זה מה שקרה לליז בעצם?..

מחוץ לחדר שבו נבחנים מחכים בערך 20 נערים מהמוסד ועוד 20 מהמלווים שלהם. זאת אומרת. 19. אואן לא נמצא פה. אני בכלל לא מופתעת, למה שיהיה לו אכפת? אני באה לעשות מבחן מגוחך בגיאומטריה בשביל שהוא לא יכשל במיזם הדפוק הזה שלו. מיזם. אני שוב מרגישה כמו חפץ. זאת אומרת, כמו מיזם. אני לא יכולה שלא להתעצבן. אני גם ככה לא רוצה לעשות את המבחן הדפוק הזה, לא רוצה לעשות 4 תרגילים שלמים. זה כל כך הרבה נימוקים! לפחות 80. מי אמר שגיאומטריה זה לא מספרים?! אה כן. אואן. אני באה ללכת עצבנית ומרגישה איך לונה מסובבת אותי.

"לאן את הולכת?" היא שואלת.

"לא יודעת. לא להיבחן זה בטוח."

"אבל עבדת ממש קשה על זה." היא אומרת לי.

"אז חבל שביזבזתי את הזמן שלי." אני אומרת עצבנית.

"ממש לא ביזבזת את הזמן. כי את הולכת למבחן שיילר. אני למדתי איתך, אני יודעת את הרמה שלך."

"אני לא נבחנת לונה.." אני אומרת והיא מרימה ידיים. אני לא מאמינה שכל הלחץ בבטן שסבלתי וכל התרגילים שפתרתי היו לשווא. אני הולכת משם עצבנית, מקווה שאני זוכרת את הדרך למגורים כי אני לא רוצה ללכת לאיבוד במקום הענק הזה. אני מגיעה למדרגות ומתחילה לעלות בעצביים. אני נתקעת במישהו בלי לשים לב בכלל מי זה היה.

"מצטערת יכול להיות נחמד." הוא אומר ואני יודעת בדיוק מי זה.

"את תהיי חייבת להפסיק להיתקע בי ככה כל הזמן שיילר." רולי אומר לי.

"צדקת. אואן באמת חמור." אני ממשיכה לעלות ורולי עולה אחרי.

"מה הוא עשה?" הוא שואל אותי מחוייך כתמיד.

"מה זה משנה!?"

"אוקי. אלוהים. איזה עצבנית!" הוא אומר ואני מוציאה נהמה ושנינו צוחקים. "אני שמח שנטקלתי בך עכשיו. באמת חיפשתי שותף לראות סרט, עוד שנייה התקשרתי נואש למלווה שלי, בחיי."

"אתם עד כדי כך מסתדרים?" אני שואלת אותו והוא מושך כתפיים.

"למה שלא נסתדר?" אני מקנא ברולי שיש לו מלווה שהוא אוהב. הייתי גם שמחה אם היו משבצים אותי לאיזה מלווה שיהיה יותר.. נחמד?

אנחנו הולכים לחדר של הבנים ואנחנו רואים סרט בנייד. זאת אומרת במחשב נייד. כנראה שעל זה דיברו בוטן ונלסן באותו יום ולא על הפלאפון הנייד, זה באמת הרבה יותר הגיוני לראות מהמחשב נייד סרט. נו בסדר מותר לי. אני מטומטמת מאובחנת. אנחנו רואים איזה סרט אקשן עם המון יריות ושטויות, אני מתה על הסרטים האלה ולראות סרט עם רולי זה באמת נחמד, יש לו מלא הערות ממש מצחיקות, אני לא רגילה להומור. בסיינט גרובין ג'ורג' לא הרבנו לצחוק. טוב היינו עסוקים בלהיות רעבים לא היה הרבה זמן להומור בין לבין. רולי מתחיל להוריד סרט נוסף. הוא אומר שזה סרט המשך ואני מתה לראות את ההמשך של הסרט הזה. למרות שאני לא כל כך מבינה איך אפשר לעשות לזה סרט המשך הרי כולם מתו בסוף.

"חכה לי עם הסרט! אני חייבת לשירותים!" אני אומרת מצחקקת ויוצאת מהחדר מרוצה מהעובדה שלא עשיתי את המבחן האידיוטי בגיאומטריה. לראות סרט עם רולי זה בהחלט יותר כיף. אני מתחילה ללכת לכיוון השירותים, אני נאלצת לחזור אחורה ליד דלת הכניסה לחדר שלנו כי אני בטוחה ששמעתי רעשים מוזרים משם. אני שומעת דפיקות דלת. מבפנים? אני באה לפתוח את הדלת ומגלה שהחדר נעול.

"שיילר?! זאת את?" אני שומעת קול מבפנים. לא סתם קול. הקול של אואן.

"אואן?" אני שואלת

"תפתחי!" הוא צועק לי מתוך החדר.

"אין לי מפתח" אני אומרת ולא יכולה לעצור את הצחוק שלי. כבר המון זמן שלא צחקתי ככה. הצחוק שלי מתגלגל בטירוף.

"שיילר. זה לא מצחיק!" אני ממשיכה לצחוק..

"תפסיקי לצחוק!" אני לא מצליחה להפסיק לצחוק.

 "נו שיילר! החברה הפסיכוטית הזאת שלך נעלה אותי פה!" 

"רוטינה?" איזה עוד חברות יש לי פה. ורוטינה עונה להגדרה פסיכוטית.

"אדי!" הוא צועק מבפנים ואני ממש לא מופתעת שזאת היא שנעלה אותו. "נו את הולכת להשיג מפתח?!" הוא שואל אותי מעבר לדלת.

"אני כבר יוציא אותך.." אני מורידה את הסיכה שלי מהראש ומכניסה לתוך המנעול.

"רגע! חכי שנייה! לפני שאת הולכת להשיג מפתח!"

"מה?" אני שואלת.

"איך הלך לך המבחן?" אני עוצרת את הניסיון שלי לפתוח את הדלת. מה אני אמורה לענות לו? חשבתי שאתה סתם מבריז אז התעצבנתי ולא עשיתי את המבחן. עכשיו אתה נכשל במיזם. אופס?.. 

***

מקווה שאהבתם את הפרק! (;

מחכה לתגובות שלכם! 

3>