שיילר- סיפור בהמשכים.

זה שאואן נעול עכשיו בחדר משחק מצוין בשבילי. זאת בהחלט הזדמנות טובה להגיד לו שלא נבחנתי. ככה אני גם לא צריכה לחשוש לחיי או לפחד לקפוא למוות.

"כן בקשר לזה.." זה אפילו יותר פשוט ממה שחשבתי שזה יהיה, "לא בדיוק נבחנתי.." במשך כמה שניות אין תגובה מצידו של אואן. אני לא אפתח כמובן.. גם אם הוא חטף התקף או משהו כזה.. שלומי חשוב יותר עכשיו.

"שיילר." אחרי כמה שניות של שתיקה הוא סוף סוף מגיב. "את עשית מה!?" הוא דופק כמה פעמים על הדלת בעצביים. אלוהים איזה עצבני.

"טכנית, לא עשיתי.." העובדה שחוצצת בנינו דלת ואני לא כנועה למבט המקפיא שלו, עוזרת לי להגיב בעוקצנות כמו שרציתי כבר הרבה זמן.

"שיילר!!" הוא ממשיך לדפוק על הדלת בעצבנות, טוב אני מבינה אותו. אני באמת אולי קצת מעצבנת.

"אני מצטערת! אני התעצבנתי שלא הגעת ו. ו.." אני מנסה להסביר את עצמי

"כן, פשוט הייתי עסוק. בלהינעל פה!! אז סליחה אם לא הגעתי!"  ושוב מזל שיש פה דלת. "ותפתחי לי כבר!!" הוא משחק עם הידית. מה הוא חושב לעצמו? שעכשיו זה יפתח?

"אוקי. אני אפתח לך.." 

"יופי."

"אבל רק אחרי שתירגע." אולי כדאי שאני אחזור לראות את סרט ההמשך ההוא עם רולי? כשהוא הסתיים אני אחזור לשחרר את אואן. זה ייקח שעה וחצי גג, עד אז הוא בטוח ירגע.

"נרגעת?" אני שואלת אחרי כמה דקות שהוא לא מגיב. אני מקווה שהוא לא פגע בעצמו או משהו.. זאת לא תהיה הפעם הראשונה שמישהו פוגע בעצמו בגללי.. טיטו פעם פגע בעצמו אחרי שהוא עיצבן אותי וחש רע עם עצמו. הוא לקח סכין ואיים לחתוך את כף היד שלו אם אני לא אסלח לו. כמובן שלא סלחתי לו. הוא חתך את כף היד שלו. אחרי זה אני הרגשתי רע עם עצמי. טיטו הזה באמת מאוד מניפולטיבי.

"כן." הוא עונה ואני מחזירה חזרה למנעול את הסיכה ופותחת את הדלת בזהירות ובחשדנות. הוא מסתכל עלי במשך כמה שניות ואם הייתי יכולה לזוז הייתי בורחת. אבל אני שבויה של המבט שלו. בתנועה חדה הוא תופס אותי ומצמיד אותי לקיר שהזרוע שלו מסביב לגרון שלי. הוא חזק יחסית לטחון. אני מנסה להשתחרר ולא מצליחה ואני די בטוחה שזה לא בגלל האחיזה שלו, אלא יותר בגלל המבט שלו.

"אמרתי לך שאני אראה אותך לפני המבחן!! אני אמרתי לך!!" אני לא מצליחה להגיב.

"ממילא הייתי נכשלת." בסופו של דבר זה מה שאני מצליחה להגיד.

"לא את לא!!" הוא כבר ממש צועק עכשיו. "מתחיל להימאס מחוסר ההערכה העצמית המזדיין שלך!" הוא מחזק את האחיזה ומתחיל לכאוב לי. "ומה את חושבת!? שבאמת יכשילו אותי אם את מטומטמת ולא הצלחת לעבור מבחן בגיאומטריה?! רק רציתי להראות לך שאת מסוגלת להצליח לעבור את המבחן הזה!!" בבת אחת הוא משחרר את האחיזה שלו בי ואני מועדת קדימה. אני יודעת שאני אמורה להרגיש יותר טוב אחרי הדברים שאואן אמר, הוא לא ייכשל בגלל שלא ניגשתי למבחן, אבל אני מרגישה רק רע יותר.

"את צודקת שיילר! את באמת מטומטמת!" הוא אומר וטורק את הדלת. הוא בטח שונא אותה את הדלת הזאת. רק אחרי שהדלת נטרקת אני משתחררת מהקיפאון ההוא. אני מרגישה נורא, לאואן באמת היו כוונות טובות. אני שנאתי אותו על ריק, אני שפטתי אותו בצורה מעוותת. יכול להיות שזה בגלל מה שרולי אמר לי עליו או אולי בגלל הנעליים שלו, אבל שפטתי אותו לא נכון. אני מגעילה את עצמי עכשיו.

אני פותחת את הדלת ורצה במדרגות לכיוון היציאה כדי להספיק להשיג אותו. אבל הוא לא בשום מקום ואני לא רואה אותו. אני לא מצליחה להבין איך לא הצלחתי להשיג אותו זה נראה לי הזוי שהוא כבר הספיק לצאת מהמוסד. אני עולה חזרה למגורים ובאה להיכנס לחדר של רולי ושאר הבנים, הדלת נפתחת ואואן יוצא מהחדר תוך כדי שהוא כמעט ונתקע בי. כנראה שהוא פנה מהחדר שלנו לחדר של הבנים, זה מסביר את זה שלא מצאתי אותו, אבל זה לא מסביר מה היה לו לעשות שם.

"אני מצטערת." אני אומרת לו בקול שיוצא להפתעתי מאוד בכייני ולא כמו שהתכוונתי. 

"גם אני." אני מנסה להבין על מה יש לו להצטער ולא מצליחה."את לא מטומטמת. טוב?"

"טוב." אני עונה והוא נותן לי נשיקה בלחי.  אני יכולה להישבע שהשפתיים שלו היו קפואות.

הוא הולך משם ומשאיר אותי לעמוד במקום. רולי נעמד מולי והחום שיש בו ממיס את כל תחושת הקיפאון שנשאר לי מאואן. כמה הם שונים.

"התפייסתם."

"אני מקווה." אני עונה לו למרות שהוא לא שאל כלום. אני מנסה להבין מה אואן עשה אצל רולי בחדר. מעניין על מה הם שוחחו. אני משערת שעל ליז.

"לא ידעתי שאתם מדברים." אני אומרת לו בניסיון להוציא ממנו משהו.

"אנחנו לא." הוא עונה לי חסר חיוך.

"טוב, אתה רוצה לראות את סרט ההמשך?" אני שואלת בצורה מתלהבת.

"אין לי חשק.." הוא אומר ונכנס לחדר, אני נכנסת אחריו ומסתכלת עליו.

"קרה משהו?" אני שואלת בניסיון להבין איך הוא נהייה מצוברח בשנייה. זה בטוח בגלל אואן, אולי הוא הצליח להקפיא גם אותו.

"למה שמעתי צעקות מהחדר שלכן קודם?" הוא מתעלם מהשאלה שלי.

"אדי נעלה את אואן אצלנו בחדר." אני אומרת ורולי מתחיל להתגלגל מצחוק. הצחוק שלו מצחיק אותי ואני מצטרפת אליו. אנחנו צוחקים במשך כמה זמן, בזמן שאנחנו צוחקים נכנס השותף הרביעי של הבנים ואני שמה לב שהוא נכנס לחדר רק עם מגבת. הוא ממש גבוה.

"על מה צוחקים?" הוא שואל באדישות כשהוא ניגש לארון ומחפש מה ללבוש.

"אדי נעלה את המלווה של שיילר בחדר שלהן." רולי עונה לו והוא מחייך.

"היא מטומטמת. היא פה בטעות. היא צריכה להיות במוסד לאוטיסטים." הוא עונה ולובש חולצה. "ומי זאת?" הוא מחייך אלי חיוך שאני מפרשת כפלרטטני. אני לא ממהרת לפרש חיוכים של בנים ככה בדרך כלל, אבל התחושה שעוברת בי כשהוא מחייך אלי ככה זאת תחושה שגורמת לי למבוכה וחוסר נוחות.

"שיילר. היא חדשה אצלנו." רולי מציד אותי מחייך.

"היי שיילר. אני טסל." הוא מושיט לי את היד שלו. אני לוחצת לו את היד מהוססת, נראה שזה משעשע אותו. בפתאומיות טסל מוריד את המגבת. אלוהים ישמור. למה הוא מוריד את המגבת!? אני עומדת כאן! רולי מכסה לי את העיניים ומתגלגל מצחוק. כן רולי אני שמחה שזה משעשע אותך. אני חייבת לציין שלכף היד של רולי יש ריח טוב.. טוב אני לא חייבת לציין את זה. אבל יש לה ריח טוב. כשאני מעיפה לרולי את היד מהפנים שלי, טסל כבר לבוש.

"לא הייתי צריכה לראות את זה." אני אומרת לטסל בכעס והוא מסתובב אליי מחייך.

"בטח שהיית. הרעיון היה שתראי." הוא אומר וטופח לי על הלחי.  אני עומדת המומה לא יודעת איך להגיב. מה שכן אני יכולה להירגע. כי לרגע חשבתי שהמקום הזה הוא סתם בית משוגעים..  עכשיו אני יכולה להיות בטוחה שהגעתי למוסד לעבריינים. אם טסל הזה לא עבריין... להוריד מגבת זה בהחלט פלילי. אני מפנה מבט לרולי שצוחק.

"אל תסתכלי עלי ככה!" רולי אומר. "גם אני הוטרדתי!" וואלה.

אחרי כמה דקות של שיחה עם רולי וטסל שלא הפסיקו להצחיק אותי, אני לא מבינה מה רצו מטסל רוטינה נלסן ובוטן באותו ערב כשהוא הוזכר. כולם היו נראים כל כך מתוחים והרגישו לא בנוח. טסל די.. נחמד. יחסית לאחד שהתפשט מולי כמובן. טסל נפרד מאיתנו אחרי כמה זמן ויוצא מהחדר. נראה שהמצב רוח והחיוך חזרו לרולי כי הוא מציע לי לראות את סרט ההמשך. אנחנו הולכים נרגשים לראות את הסרט. אני חייבת להגיד שהוא הרבה פחות טוב מהראשון. אני לא רוצה להישמע שטחית כמובן.. אבל הבלונדיני החתיך שהשתתף בסרט הראשון כבר מת אז העניין שלי בסרט בהחלט ירד. אני שומעת צליל אסמס וממהרת להוציא את הפלאפון שלי. רגע? למה אני ממהרת בכלל? הרי מי כבר יכול לסמס לי חוץ מאואן? אולי בגלל זה אני ממהרת.. אני מסתכלת על הצג ורואה שאין שום דואר נכנס.

"הי שיילר, למה שלא תבואי איתי ועם טריין למרכז העיר היום?" רולי שואל כשהוא מסתכל על צג הפלאפון שלו. נו ברור, האסמס נשלח לרולי.

"מי זאת טריין?"

"המלווה שלי." הוא עונה בחיוך. אני לא יכולה לסרב להצעה הזאת. מרכז העיר.. 'רנס' שלי. הסיכוי לפגוש את טיטו! אוי כמה שאני מתגעגעת לטיטו.

"ברצינות?" אני חייבת לוודא שלא מדובר באוזניים שלי שהתקלקלו או משהו..

"בטח! תבואי! ניסע לאכול איפשהו.. זאנדר מממן.." הוא אומר בחיוך זממני שמצחיק אותי.

"אמ. בטח! אם זה בסדר מצידה של טריין כמובן.." אני מנסה להפגין קור רוח בעוד כל מה שרץ לי בראש זה 'בבקשה שזה יהיה בסדר מצידה של טריין. בבקשה.'

"בטח שזה יהיה בסדר מצידה!" הוא אומר ואני נושמת לרווחה. רק המחשבה להסתובב במרכז העיר מרגיעה אותי. אני לא יכולה לשבת ולהמשיך לראות את הסרט המחורבן הזה! אני חייבת להוציא את כל האנרגיות שנכנסו בי פתאום, אני סוגרת את הנייד של רולי או של אחד הנלסנים ומתחילה לקפוץ על המיטה ולהוציא קולות שמחה. מרכז העיר!

"אם הייתי יודע שזה היה משמח אותך ככה הייתי מזמין אותך עוד קוד-" הוא לא מספיק לסיים את המשפט כי אני קופצת עליו בכזאת שמחה ועם כזאת תנופה שאני מרגישה איך הרגליים שלי מתנופפות באוויר.

"מתי הולכים?!" אני יורדת מרולי המסכן. בטח מעכתי אותו.. אולי כדאי שאני יתחיל לחשוב לפני שאני פועלת.. זה יכול לעזור לי בחיים.

"אני יגיד לה לבוא עכשיו אם את רוצה.." אני רוצה! אני רוצה!

"אה לא.. רק אם בא לך לצאת עכשיו.." תרצה רולי! תרצה!

"בטח, למה לא?" אוי כמה שבא לי לנשק אותך עכשיו רולי.. אבל הבטחתי לעצמי שאני קודם חושבת ואז פועלת. המחשבות אמרו לי לא. הגישה הזאת באמת לא רעה.. אני מתפשרת על נשיקה גדולה על הלחי.

"אני אלך להתארגן!" אני אומרת ויוצאת מהחדר מהר. אני נכנסת לחדר שלנו ורואה את רוטינה יושבת על המיטה שלה ונראית מאוד מפוחדת.

"רוטינה?.. הכול בסדר?" אני שואלת אותה והיא מהנהנת. טוב רוטינה תמיד מפוחדת ואני חייבת להתארגן לפני היציאה למרכז העיר!

"את הולכת לאנשהו?" היא שואלת אותי.

"אני הולכת עם רולי והמלווה שלו למרכז העיר!" אני לא מצליחה להסתיר את ההתלהבות שלי.

"עם טריין? באמת?" היא שואלת.

"כן!"

"יופי זה מעולה שיילר! ככה גם תוכלי לקחת את מה שהשאיר לך ההאיש ההוא. " אוי. לא שוב.

"מי זה האיש ההוא רוטינה?"

"איש זקן. נראה כמו סנטה קלאוס." הידיים שלי סומרות. איש זקן שנראה כמו סנטה קלאוס? טריסטראם. הדלפק בחנות שלו. ברור. רק לא ברור לי איך.. איך רוטינה מכירה אותו. הוא באמת היה פה?

"טריסטראם.." אני ממלמלת.

"את רואה שאת מכירה אותו!" היא מאושרת מעצמה. "תחפשי מתחת לדלפק! הוא השאיר לך שם משהו!"  אני מסתכלת עליה במשך כמה שניות. אני מתעשתת ומחליפה בגדים. אני מחליפה לבגדים המקוריים שלי, ככה הסיכוי שטיטו יזהה אותי אם הוא יראה אותי במקרה גבוה יותר. אני לוקחת את החולצה של טיטו איתי. אם אני אראה אותו אני יוכל להחזיר לו אותה.. את החולצה שלו. למרות שהיא מוכתמת בדם המחורבן שלי.. אבל לפחות אני אדע שהחולצה שלקחתי ממנו חזרה אליו.

"אוי שיילר. החולצה שלך מוכתמת." אה כן. השרוול עוד מוכתם תודות לרולי.

"לא נורא" אני אומרת וממהרת לצאת מהחדר. רוטינה הולכת אחריי.

"שיילר. את חוזרת נכון?" היא שואלת אותי. אני נעצרת במקום וכמוני גם המילים שבאות לצאת מהפה שלי. אני לא יכולה להבטיח לה שאני חוזרת. הרי אם אני רואה את טיטו גם אם אני ארצה לחזור לכאן אני לא יוכל לעזוב אותו. זה נכון שיש כאן אוכל נגיש ויהיה לי עצוב לעזוב את רוטינה ורולי. לחיות בלי טיטו בן המשפחה היחיד שלי זה קשה יותר. אם פעם חשבתי שאוכל זה יצר בסיסי, אני מתחילה להבין שבני משפחה וקרבה זה יצר בסיסי לא פחות.

"נו את באה?" רולי שואל ועוזר לי להתחמק מתשובה לרוטינה.

"כן." אני אומרת ויורדת אחריו במדרגות מנופפת לשלום לרוטינה. היא נראית כועסת. אמא.

אנחנו מגיעים לכניסה, איפה שכל הריח של האדמה מתרכז. שונאת את הכניסה. כל התמונות של האנשים הזקנים שנועצים בך מבטים.. בכניסה מחכה לנו טריין המלווה של רולי. היא ממש יפה, נראית כמו איומי החניכה של רוטינה רק גבוהה יותר, הרבה יותר, היא ממש גבוהה. היא מחבקת את רולי באהבה גדולה ואני פוחדת שהיא חונקת אותו. אחרי שהיא משחררת אותו היא פונה אלי.

"היי! שיילר נכון?"

"כן." אני מחייכת אליה את אחד מהחיוכים הכי גדולים שאני מצליחה להוציא. אני מוקירה לה תודה שהיא מוציאה אותי מהטירה הזאת ולוקחת אותי חזרה לבית שלי.

"חכו לי פה, אני אלך להביא לנו אישורי יציאה מזאנדר." היא אומרת ונכנסת לחדר שנמצא בכניסה שבחיים לא שמתי לב אליו. טוב גם בחיים לא הקדשתי זמן להתעניין בכניסה הזאת. אנחנו מתיישבים על הספות הקרועות שליד החדר ההוא.

"שיילר יכול להיות שאת קצת מתרגשת?" רולי שואל אותי. אני שמה לב שהרגל שלי לא מפסיקה לקפוץ במקום.

"אה.. לא מה פתאום." רולי מסתכל עליי במבט לא מאמין. שונאת להסתובב עם אנשים בעלי אינטליגנציה ריגשית ממוצעת ומעלה. אני כזאת שקופה שזה מפריע לחיות. אחרי כמה דקות טריין יוצאת מהחדר ההוא.

"אוקי! השגתי לנו אישורים! וזה לא היה קל.." היא מחייכת אלי. "נו!? למה אתם עוד יושבים?!" היא גוררת אותנו אחריה. כל ריח האדמה שהיה בתוך המוסד מתחלף לריח של דשא שכוסח עכשיו. משקיעים בגינון במוסד. אני לא מצליחה להבין למה. אנחנו הולכים לחנייה וטריין נעמדת ליד המכונית הכי יפה שעומדת בחנייה. בטח גם הכי יקרה.. היא נכנסת למושב של הנהג, רולי נכנס ומתיישב מקדימה ואני מאחורה. למכונית יש ריח של מכונית חדשה.

את מספר המכוניות שנסעתי בהם בחיים אפשר לספור על כף יד אחת, ובלי 2 אצבעות. טריין מתניעה ואנחנו מתחילים לנסוע. רולי והיא מתחילים לריב על תחנת הרדיו. שאני מציצה החוצה ורואה מבנה שנראה יוקרתי במיוחד, זה כנראה בית הספר של אואן ושאר הטחונים בעלי המזל עם הנעליים היפות. בחנייה של בית הספר הזה יש מלא מכוניות יפות כמו של טריין. מעניין אם גם לי יהיה מכונית יפה משלי יום אחד. בטח לא.. בטוח לא. אולי בעצם אם אואן או מישהו כזה היה מציע לי להתחתן. טוב אולי במקרה של אואן זה קצת אבוד. אנחנו מתקרבים למרכז העיר. זה ממש כמו תרפיה בשבילי, הריאות מתמלאות מחדש וכל שריר בגוף שלי משתחרר. לא ידעתי שהשרירים בגוף שלי היו תפוסים עד עכשיו.  אנחנו מבזבזים המון זמן יקר על מציאת חנייה. אני רוצה להציע את 'סיינט גרובין ג'ורג'' שם תמיד אפשר למצוא חנייה. המחשבה על המכונית של טריין בין שאר המכוניות שברחוב מצחיקה אותי. זה יראה מאוד מגוחך.. אז אני אפילו לא מציעה את זה. בסופו של דבר אנחנו מוצאים חנייה. אנחנו רק 2 תחנות מ'רנס' עכשיו. אני קצת מתביישת להציע ללכת ל'רנס', אני גם ככה מרגישה מעט נדחפת שאני מצטרפת אל רולי וטריין.

"למישהו יש העדפה איפה נאכל הערב?" רולי מושך בכתפיים ומסתכל עלי.

"שיילר בטח מכירה פה מקומות. היא גדלה פה." שניהם מסתכלים עלי.

"האמת שיש מקום נחמד לא רחוק מכאן.. יש שם פנקייקים מעולים."

"פנקייקס זה בדיוק מה שבא לי עכשיו!" טריין אומרת מאושרת. אני מתחילה להוביל אותם לכיוון 'רנס' שם נמצאת אותה מסעדה שדיברתי עליה. אז פעלתי לפי אינטרסים אישיים.. אבל זה לא כאילו הם יסבלו במסעדה ההיא, אני באמת אוהבת את המקום הזה. כל פעם שאני, טיטו או אותו אחד זקן, חגגנו משהו היינו תמיד הולכים לשם במיוחד. זה היה המקום שלנו ליציאות "משפחתיות", גם בעל המקום והבוגד היו חברים אז הוא דאג לנו להנחות. אחרי הליכה של 10 דקות אנחנו מגיעים למסעדה. לאחר ויכוח בין טריין ורולי אם לשבת בתוך המסעדה או מחוץ לה, הוחלט לשבת בחוץ.

"מצטערת רולי.." אני אומרת אחרי שאני מצודדת בטריין ואנחנו מתיישבים בחוץ. אני מסתכלת לכל הצדדים ומחפשת פנים שאני מכירה. אני באמת מזהה כמה אנשים. חלק מהם הם לקוחות של בארבל הספר וחלק הם הומלסים שאני מכירה בפנים. המלצר ניגש לקחת את ההזמנות שלנו. הוא מזהה אותי ומחבק אותי. אני מתפללת שהוא לא יזכיר את השם המקורי שלי. למזלי הוא לא מזכיר. הוא בטח לא זכר, אני את השם שלו לא יודעת בעצמי. הוא ספרדי אז זה בטח פאבלו או חוויאר. אנחנו מתחילים לאכול והפנקייקים באמת מעולים. אפילו יותר ממה שזכרתי אותם. אני ורולי פותחים במלחמת מזלגות כשטריין מנסה להפריד. הוא לא נכנע הרולי הזה. כשאני באה לנעוץ לו מזלג בכף היד אני לא יכולה לפספס את מה שאני רואה. זה שעון.. והוא לא נראה זול. אני ראיתי את השעון הזה כבר.. שעון של טחונים. זה השעון של אואן. רולי רואה אותי מסתכלת על השעון שלו/של אואן ומוריד את היד מתחת לשולחן ומוציא את השעון מטווח הראייה שלי.

"הבסת אותי. נכנע אוקי?" הוא מניח את המזלג. יכול להיות שאואן הביא לו את השעון? או שזה במקרה אותו שעון? והאופציה השלישית, רולי גנב את זה.

"שיילר. את הראשונה שרולי נכנע לה!" טריין אומרת.

"הוא נכנע גם לך באוטו בבחירת ערוץ הרדיו.. והוא גם נכנע לך והתיישבנו בחוץ." אני מזכירה לטריין שלא תשכח חלילה.

"אל תהיי מגוחכת. הוא נכנע ברגע שאת אמרת איזה ערוץ את רוצה ואיפה את רוצה לשבת." שתינו מסתכלות על רולי.

"טוב. האמת שיילר? את קצת מפחידה אותי.." הוא צוחק. אני מסתכלת עליו והוא מפסיק לצחוק. "רואה?"

"מפחידה כמו רוטינה מפחידה?" אני שואלת אותו כדי לדעת לאיזה סוג מפחידות הוא מתכוון.

"לא מה פתאום.." הוא צוחק ואני מצטרפת אליו.

"מי המלווה שלך?" טריין שואלת אותי. אני מציצה על רולי ששקוע מאוד במפית שעל השולחן. או לפחות עושה את עצמו.

"אואן." אני עונה והעיניים של טריין נפתחות בפליאה.

"ברצינות? איך לא ידעתי מזה?" היא שואלת את רולי.

"לא חשבתי שזה יעניין אותך." הוא עונה לה.

"כן בטח. אידיוט." היא אומרת בצורה מאוד עצבנית והוא צוחק מזה. אחרי כמה דקות של שקט ואווירה מביכה אני מרשה לעצמי לשאול את השאלה שחיכיתי לשאול כל הערב.

"זה יהיה בסדר אם נעבור במקום שאני מכירה?" אני שואלת ומרגישה מאוד חצופה. אני לא מיישרת מבט לכיוונה של טריין ואני לא רואה את תגובת הפנים שלה.

"בטח. לאן הולכים?" אני מיישרת אליה מבט ורואה שהיא מחייכת. התגובה שלה גורמת לי לחבב אותה מאוד.

"אמ.. אתם כבר תראו." אין לי כוח להסביר.

אנחנו מזמינים חשבון ובפעם הראשונה אני אפילו לא טורחת להסתכל בחשבון. גם אין לי שום מצפון על "בזבוז הכסף" הזה. זה מכאיב לי באיזה מקום שאין לי את המצפון הזה. חוסר מצפון/מודעות זה בהחלט סיפטום של טחון. אני שונאת אותם ואני שונאת את הנעליים שלהם ואני לא רוצה אף אחד מהסיפטומים שלהם.

"זה רחוק מכאן?.." רולי שואל בטון עצלני שאנחנו יוצאים מהמסעדה.

"כן מאוד. אולי כדאי שתישאר פה." אני אומרת ובאמת מקווה שהוא ירצה להישאר פה.

"נראה לך? יש לך מושג כמה אני סקרן עכשיו?" הוא צוחק וטריין מהנהנת בהסכמה כדי להדגיש את זה שגם היא סקרנית. בחיי. אנחנו הולכים ב'רנס' ואני מנסה לאתר פנים שאני מכירה. אני מאוד חוששת שמישהו יצעק אחרי את השם המקורי שלי, זה עלול להיות מאוד מביך. אנחנו מגיעים לירידה לתחנת הרכבת של רחוב 'רנס'. יש שם כמה אומני רחוב שמנגנים, כמובן שהזקן הבוגד לא בינהם. הרי על מה הוא ינגן? פעם אחרונה שראיתי את הסקסופון שלו היה לו צורה של סקסופון מעוך. אנחנו נכנסים לאותו רחוב צדדי שהלכתי בו לפניי עשרה ימים, חלק מהחנויות שבו עוד פתוחות. טריין מתעקשת להיכנס לאיזה חנות צדדית שאני אישית שונאת. תמיד יש שם את כל לוכדי החלומות המכוערים האלו וריח חזק של קטורת אני מנחשת. המוכרת מזהה אותי ומהנהנת אלי הנהון שאומר 'אני מכירה אותך'. אני מחזירה את אותו הנהון רק שלי לא יוצא שום רעש של פעמונים מהראש כמו שיוצא למוכרת כשפעמונים שעל מטפחת הראש שלה מתנגשים אחד בשני. אוי כמה שהיא מגוחכת.

"מה זה? זה קלפי טארוט?" טריין שואלת בהתרגשות את המוכרת שמחייכת אליה.

"כן."

"תוכלי לפתוח לי?" היא שואלת מאושרת ורולי מגלגל עיניים.

"הו בהחלט." היא עונה ומתחילה לערבב את הקלפים בצורה לא אנושית. אם אני הייתי מנסה לערבב ככה קלפים הכול היה מתפזר, עף באוויר ובטח גם נשרף איכשהו. היא פורשת את הקלפים על דלפק החנות שלה. אחרי כמה דקות שהיה על טריין להתרכז היא סוף סוף בוחרת בקלף. כמה דבילי זה בעצם? פעמונית המוכרת בוחנת את הקלף ומחייכת.

"קלף הקיסרית."

"מה זה אומר?"

"זה מראה על הצלחה. בעיקר הצלחה. על מעמד של אישה חזקה. ושגשוג לא רק שלך.. אלא שגשוג של האנשים סביבך." כמה חרא במשפט? נראה שזה די מרגש את טריין.

"טוב אז עכשיו אנחנו יודעים שזה שטויות. נכון טריין?" רולי עוקץ את טריין והיא תוקעת לו מרפק ישר לבטן.

"אתה רוצה שאני אקרא גם לך בקלפים?" פעמונית שואלת אותו. אני וטריין מסתכלות על רולי שצוחק.

"בטח." הוא עונה וגם אני וגם טריין מופתעות מהתגובה. "זה צריך להיות טוב." הוא מוסיף ופעמונית המוכרת שוב מערבבת בצורה החסרת אנושיות שלה. היא פורשת אותם שוב ורולי בשונה מטריין שולף את הקלף הראשון שהוא רואה, שדרך אגב זה הקלף שהכי בצד והכי קל להרים.

"זה מעניין.." פעמונית מדברת לעצמה. טוב חייבת להיות תופעת לוואי להסנפת קטורת.

"מה זה?" רולי לוקח ממנה את הקלף.

"קלף השטן." היא אומרת ומסתכלת על רולי בסלידה שמצחיקה אותו.

"בקשה. עכשיו אנחנו יודעים שזה ממש לא שטויות. נכון?" הפעם תורה של טריין לעקוץ את רולי. "מה זה אומר על האידיוט?" טריין שואלת את פעמונית.

"זה אומר.. זה אומר שאתה פועל ממניעים לא נכונים. אתה מאבד שליטה על החיים שלך. אתה מזניח דברים שחשובים לך." היא אומרת. אוקי, זה באמת טיפשי אפילו יותר ממה שאמרה פעמונית על טריין.

"כמה שטויות." אני אומרת ורואה שרולי מסתכל על פעמונית במבט רציני.

"למה שלא תפתחי גם את שיילר?" טריין שואלת אותי ואני ממהרת לסרב.

"אני אפתח בשבילה!" רולי צוחק.

"זה לא יעבוד חתיכת אידיוט!" טריין נוזפת בו.

"למה לא? הינה אני שיילר! הוו יש לי גרביונים צבעוניים ואני אוהבת אוכל!! למה הרגו את הבלונדיני?! למה הרגו את הבלונדיני!?" הוא מחקה אותי באופן גרוע למדי ושולף קלף. פעמונית לא סובלת אותו. גם אני לא.

"רולי. אתה חקיין נורא. ואפשר לעזוב את זה וללכת מכאן?" אני לוקחת מרולי את הקלף שהוא שלף בשמי. רולי עומד מולי המום. אני משערת שזה מהקלף שיצא. אני מציצה על הקלף. 'קלף המוות'. עוברת בי צמרמורת. אבל אני ממהרת להזכיר לעצמי שזה שטויות. אני מחזירה את הקלף לפעמונית המוכרת ויוצאת משם מהר. רולי וטריין יוצאים אחרי, אנחנו מתקדמים עוד כמה חנויות עד שאנחנו מגיעים ליעד. החנות של טריסטראם. אני חייבת לבדוק אם באמת רוטינה צדקה והוא השאיר לי משהו מתחת לדלפק בחנות שלו. החנות חשוכה אבל הדלת פתוחה בדיוק כמו בפעם האחרונה שהייתי כאן. אני נכנסת בזהירות והולכת למתג של האור.

"איזה מקומות את מכירה?.." טריין שואלת בטון מזועזע תוך כדי שהיא תופסת לרולי את היד, כאילו עומדים להרוג אותה. אני מפסיקה לנשום לכמה רגעים למראה החנות ברגע שאני מדליקה את האור. הכול כל כך מאובק, כל החנות מלאה בארגזים, רק ארגזים. אני הולכת לארגז הקרוב ומציצה פנימה, כל הארגז מלא בבובות העתיקות ההם. אני מסתכלת על דופן הארגז ורואה שכתוב שם 'בובות'.

"אממ שיילר.. אני חושב שסגרו את החנות הזאת.." רולי אומר ואני מסתובבת אליו.

"זה לא יכול להיות." אני עונה במהירות. אני ניגשת למקום שהיה אמור להיות בו הפסנתר ואותו החלל עומד שם ריק. הפסנתר של טריסטראם איננו. איך זה יכול להיות?

"אפשר לצאת מכאן?" טריין שואלת בקול צרוד כשהמבט שלה תקוע עוד על ארגז הבובות. אני מבינה שהבובות יכולות להפחיד בן אדם שלא ראה אותם קודם.

"כן אתם יכולים לצאת, אני רק צריכה לבדוק משהו.." אני אומרת וניגשת לדלפק.

"תיזהרי ממחלות." רולי אומר כשהם יוצאים החוצה. אני מוציאה חבילה שהייתה מתחת לדלפק. כתוב עליה את השם שלי. לא שיילר. השם המקורי שלי. אני תולשת את זה מהר ומסתכלת לדלת לראות שאף רולי לא ראה את השם. אני ממשיכה לפתוח את כל החבילה. אני יודעת בדיוק מה אני אמצא שם, אני גם צודקת. זה מה שחשבתי שזה. תיבת הנגינה שלי. תיבת הנגינה האהובה שלי, עם המנגינה המושלמת. אני חייבת לברר מה קורה פה. אני משאירה את תיבת הנגינה על הדלפק ונכנסת לעומק החנות איפה שנמצאות המדרגות שמובילות לדירה של טריסטראם ואשתו. אני עולה בזריזות במדרגות. אני חייבת להבין מה קורה כאן, איפה הפסנתר? למה הכול ארוז? לא יכול להיות שטריסטראם יעזוב את החנות שלו ככה. את כל החפצים שהוא מדבר אליהם. אני דופקת על הדלת כמה דפיקות קצרות ומהירות. אשתו נדין פותחת את הדלת, היא נראית זקנה ב-30 שנה ממה שזכרתי אותה. וראיתי אותה לפני שלושה שבועות בפעם האחרונה.

"מה את עושה פה?" היא שואלת בטון מופתע.

"איפה טריסטראם?" היא מסתכלת עלי בעיניים המצומקות שלה.

"איננו." היא עונה לי.

"מה זאת אומרת איננו?" אני מבינה מה זה אומר. אני לא טיפשה. באמת שלא. אואן יעיד. אבל אני מקווה שהיא הטעתה אותי שהיא ענתה ככה.

"הוא מת. כבר עשרה ימים שהוא מת." אני מוצאת את עצמי עם פה פעור.

"זה לא יכול להיות. אני ראיתי אותו לפני עשרה ימים והוא היה חי מאוד."

"טוב עכשיו הוא מת. תלכי." היא סוגרת עלי את הדלת. בחיים היא לא הייתה חסרת נימוס כמו שהיא הייתה אלי עכשיו. מצד שני גם אני בחיים לא הייתי כזאת חסרת נימוס כלפיה. אני יורדת המומה במדרגות, אני ניגשת לתיבת נגינה שעל הדלפק ומפעילה אותה. המוזיקה לא השתנתה. תיבת הנגינה לא השתנתה. אני מנסה לעכל את מה שקרה כאן. רוטינה ראתה את טריסטראם, אחרי שהוא מת. היא באמת רואה רוחות רפאים? צמרמורת עוברת לי בכל הגוף, קצת כמו קודם, כשיצא לי קלף המוות.

***

מקווה שאהבתם את הפרק!

מחכה לשמוע מכם קצת מה דעתכם על הדמויות! 

ומה לדעתכם קרה שם בין רולי ואואן? מוזמנים לכתוב את ההשערות שלכם! (: 

3> 3> 3>