שיילר- סיפור בהמשכים.

אני שוכבת במיטה, לא במיטה שלי/של ליז וגם לא במזרן מלא העובש בדירה ב'סיינט גרובין ג'ורג''. אני שוכבת במיטה של רולי. אחרי שאואן הכתים לי את החולצה של טיטו בבושם היוקרתי והשנוא שלו הייתי חייבת למצוא פתרון חלופי בשביל שאני אצליח להירדם. לישון לצידו של רולי זה בהחלט פתרון מעולה. אפילו לא הייתי צריכה לשאול אותו אם זה בסדר מצידו והוא אפילו לא היה צריך להציע. אתמול בערב אחרי שיצאתי מהחנות של טריסטראם כל כך המומה ואני מניחה שגם חיוורת הלכנו ישר חזרה למוסד.

אני מרגישה את הנשימות של רולי על הפנים שלי ופוקחת את העיניים. רולי פוקח מיד אחרי את העיניים שלו, ממש כאילו הוא הרגיש שהתעוררתי.

"מה זה?" בוטן מתופף עם האצבעות של על תיבת הנגינה שהשאיר לי טריסטראם. "זה שלך?" הוא שואל אותי.

אני מתמתחת וקמה מהמיטה, ניגשת לכיוון תיבת הנגינה. "כן זה שלי."

"יפה." הוא מתרשם ממנה, מה שמפתיע אותי קצת, לא ציפיתי מטיפוס כמו בוטן להעריך חפץ כמו תיבת הנגינה. אני מסתכלת על רולי ורואה שהוא חזר לישון עוד הספיק להתגלגל למרכז המיטה.

"תראה זה גם מנגן." אני מפעילה את תיבת הנגינה.

"מאיפה יש לך את זה?" אני משתתקת. "זה נראה ממש ענתיקה." בוטן בוחן כל פרט בתיבת הנגינה שלי, כשהוא מסתכל כל כך מקרוב ובוחן כל פרט אני מרגישה כבר חוסר נוחות כאילו והוא בחן אותי ככה.

"טוב." אני אומרת ולוקחת את תיבת הנגינה ממנו. "אני אלך להתארגן לארוחת הבוקר. נראה אתכם שם." אני יוצאת מהחדר כשאני מחזיקה בצורה רכושנית את תיבת הנגינה ומתקדמת לכיוון החדר שלי, בעוד שאני באה לפתוח את הדלת לחדר, היא נפתחת מעצמה וטסל יוצא מהחדר שלנו כשהוא כמעט ונתקל בי. הוא מסתכל עלי בחיוך ענק.

"בוקר טוב יפה." הוא אומר וקורץ לי. אני מסתכלת אחריו, מנסה להבין מה היה לו לחפש בחדר שלנו. כשאני מסתכלת לתוך החדר ורואה את אדי מתלבשת מהר כאילו והיא נתפסה על חם, אני מבינה מה היה לטסל לחפש אצלנו בחדר, ולמה החיוך שלו היה כזה ענק. אדי שמסיימת להתלבש מסתכלת עלי במבט כועס, אני מתחילה לחשוב שזה המבט הטבעי שלה.

"מה?" היא מסתכלת עלי. "אל תסתכלי עלי ככה." היא אומרת לי ואני באמת לא מצליחה להגיד איזה הבעה הייתה לי על הפנים אחרי שקישרתי בין הדברים.

"איך ככה?" אני שואלת למרות שאני חושבת שאולי בכל זאת עדיף פשוט להתעלם מהצרה הזאת אדי.

"כאילו אני זונה." אני קופאת במקום. הדבר הבא שאני רוצה להגיד זה 'למה כאילו? את לא באמת זונה?' אבל לפני שאני באה להגיד את הדברים האלה הפה שלי עוצר את עצמו. אני מבינה משהו שלא הבנתי קודם, אני מבינה מה אדי עושה פה במוסד הזה. אין ספק שאדי הייתה זונה בעבר ובגלל זה היא פה. עוד מהמפגש הראשון איתה עקצתי אותה ואמרתי לה שהיא בטח נמצאת כאן על זנות, אבל עכשיו זה ברור. בגלל זה היא פירשה את המבט שלי ככה. היא מכירה את המבט הזה. זה די כמו שאני מכירה את המבט של 'איזה הומלסית גנבת', היא מכירה מבט אחר, מבט שפירושו 'הינה עוד זונה זולה'. אני בוחרת לא לעקוץ אותה, אם כמה שהפיתוי הוא גדול ואם כמה שכנראה מגיע לנחשה הזאת איזה עקיצה שתנער אותה.

אני מסתכלת בחדר, מחפשת מקום שאני יוכל לשמור על תיבת הנגינה שלי. אני לא מרגישה שיש מקום שהוא שייך לי. אפילו המיטה או הארון שנתנו לי מרגיש לי זר ולא שלי. בסוף אני בוחרת לשים אותה מתחת למיטה.

"מה יש לך שם?" אדי שואלת אותי.

"מתנה מחבר." אני אומרת תוך כדי שאני מניחה את תיבת הנגינה מתחת למיטה.

"פששש.. יפה. יש לך חברים מסתבר." היא אומרת לי ואני מתחילה להתחרט שלא עקצתי אותה קודם. אני לוקחת את מברשת ומשחת השיניים שלי ויוצאת מהחדר. להיות בחדר ורק בנוכחות אדי זה יותר מידי בשבילי, יותר מידי בשבילי על הבוקר בכלל, וביום הזה על הבוקר בפרט. אני ממהרת לצחצח שיניים ולהתקלח, אני מרגישה עוד מטונפת מאתמול. מטונפת מהבית של טריסטראם, מטונפת מהמפגש עם אשתו נאדין, מטונפת מקלף המוות. הרגשתי שאני פשוט חייבת מקלחת, אולי ככה אני יצליח לשטוף מעצמי חלק מהמחשבות האלה שכל הזמן קפצו לי לראש. אולי זרם המים יצליח לסחוף איתי לביב את המחשבות האלו. עדיין לא הצלחתי להבין מה קרה עם טריסטראם. איך זה הגיוני שבן אדם ימות בכזאת פתאומיות. איך זה הגיוני שבן אדם כזה, אחרי שהוא מת צץ אצלי בחדר ואומר לשותפה שלי שהוא השאיר לי משהו תחת הדלפק. אני יוצאת מהמקלחת ומחליפה לבגדים שקיבלתי כאן מהמוסד. לא התחשק לי שום זכר לבגדים המקוריים שלי, שום זכר לאתמול בערב. אחרי שלבשתי בגדים שהם מהמוסד הרגשתי כמו זרה לעצמי. כרגע, אני בחורה בשם שיילר, לשיילר אין אף אחד בעולם מלבד שותפה לחדר שהיא קצת פסיכית ובחור נחמד שכל הזמן מחייך. היא לובשת בגדים אחרים, אוכלת דברים אחרים. אין שום זכר לעצמי. אני לא מצליחה להגיד אם אני מעדיפה שהדברים יהיו כך או שזה רק מכביד עלי. אני מכניסה את מראת הכיס שלי לכיס המכנסיים, ושמה את הסיכה של טיטו בשיער שתתפוס לי את הפוני. בעזרת הדברים האלה אני משאירה טיפת זכר לאני המקורית.

אני יורדת לכיוון החדר אוכל ואני שמחה לראות שם את רוטינה נלסן ובוטן שיושבים ואוכלים. אני ממלאה מהר מלא אוכל לצלחת שלי ומתיישבת איתם.

"שיילר, רוצה לספר לנו מה היה אתמול בלילה?" בוטן שואל ואדי מצטרפת לשולחן. למרבה ההפתעה אדי מתיישבת על ידי.

"באמת מה היה אתמול בלילה? באמת לא ראינו אותך." אומרת אדי ושמה מלא מלח על החביתה שלה.

"היא ישנה עם רולי." בוטן אומר בטון רכילותי שמעביר בי תחושת גועל. אדי מסתכלת עלי במבט נוקב ועצבני, כאילו ועצבנתי אותה.

"מה הבעיה במיטה שלך?? או יותר נכון במיטה של ליז? עד עכשיו לא היה לך בעיה לישון בה." היא אומרת בעצביים.

"אני לא חייבת לכם שום הסברים." אני אומרת בסוף וממשיכה לאכול. ממש אין לי כוח לחקירות המעצבנות שלהם על הבוקר. בוטן תמיד היה רכלן, את זה עוד הבנתי אחרי שהוא חיטט לרולי בנייד ורץ להראות לאדי מה הוא מצא. ואדי, היא בטוחה שהיא סוכנת בלשית בFBI שכבר אין לי סבלנות לשאלות שלה. אדי מגלגלת עיניים. אני מנסה להמשיך לאכול ולהתעלם מאי הנוחות שהצטברה בשולחן אבל אני לא מצליחה לסיים את האוכל. יש מבט שנוקב בי. אני מרגישה את זה בכל הגוף שלי, אני מסתכלת סביבי לראות מי מסתכל בי. אני בטוחה שמישהו נוקב בי מבט. אחרי שהסתכלתי מכל צדדי אני מבינה שמי שנקב בי מבט זאת רוטינה שיושבת ממולי. היא לא הוציאה מילה כל הארוחה ואני מזהה לפי הצלחת שלה שהיא גם לא אכלה. הידיים שלה משולבות והמבט שלה שמופנה עלי עצבני ומפחיד.

"מה?" אני שואלת אותה בלי קול ומבלי שאחרים בשולחן  יבחינו. ההבעה שלה לא משתנה והיא עדיין מסתכלת בי עצבנית.

"שיילר!" אני מסתכלת לכיוון הקול שקורא לי ורואה את לונה מתקרבת לעברי. "את בטח תשמחי לשמוע שיש מועד ב' למבחן בגיאומטריה." מצחיק אותי שלונה בטוחה שאני אשמח לשמוע שיש מועד ב' בגיאומטריה. איזה כיף! עוד פעם ללמוד! עוד פעם הלחץ של לפני המבחן! יאי!

"האמת.. קיוויתי שישכחו לי מזה ויניחו לי." אני אומרת לה.

"את חייבת לגשת, אני זוכרת שתרגלנו וידעת לענות מצוין על התרגילים והמבחן האחרון היה ברמה ממש קלה! את תעברי את זה בלי בעיה!" היא אומרת בחיוך.

"כמה קיבלת במבחן? את כבר יודעת?" אני שואלת אותה.

" 92. אני יעזור לך ללמוד אם תרצי." היא עונה.

"ואו לונה, כל הכבוד!" נלסן אומר ובוטן שקם בדיוק לפנות את המגש שלו טופח לה על השכם."

"אה.. תודה.." היא אומרת במבוכה. "בקיצור, מה את אומרת??" היא מסתכלת עלי מחכה לתגובה נלהבת.

"אני מניחה שאם אואן עדיין המלווה שלי אחרי כל מה שקרה, הוא גם ככה יעלה את זה מעצמו ולא תהייה לי ברירה." אני עונה לה.

"מה קרה עם אואן?" לונה שואלת וכל היושבים בשולחן מסתכלים עלי בעיניים סקרניות. אני לא רגילה לענייני הרכילות. תמיד ראיתי את הרכילות בעיצומה אצל בארבל במספרה. כולם היו מדברים על שאר הלקוחות, על הבגדים שלבשו, אם מי הם יצאו, במי הם בגדו. בחיים לא הרגשתי את הרכילות כל כך מקרוב, שהיא נוגעת בי. מה שיוצר אצלי בעיקר חוסר נוחות.

"שום דבר." אני עונה וקמה מהשולחן לפני שאני אמשיך להתנסח בצורה כזאת שתיתן פתח לעוד שאלות שאני ארגיש לא בנוח לענות עליהם. אני מתקדמת לכיוון הכיור כדי לפנות את המגש, אל אני עדיין מרגישה את המבט של רוטינה בכל הגוף שלי, אני מסתובבת אליה ורואה שהיא עדיין שלובת ידיים ושולחת בי מבט נוקב וכועס. אני חוזרת חזרה לשולחן ונעמדת על ידה.

"רוטינה, את סיימת לאכול?" אני שואלת אותה.

"לא." היא אומרת וממשיכה לשבת במקום עם ידיים שלובות. לא נראה שיש לה עוד כוונה להמשיך לאכול. או יותר נכון להתחיל לאכול.. לא נראה שהיא נגעה במלפפון והחסה שהיא שמה בצלחת.

"נו באמת." אני אומרת ותופסת לה את המגש, היא קמה בעצביים ומתחילה ללכת אחרי. אני מפנה לה את המגש ויוצאת מחדר האוכל, רוטינה הולכת אחריי בצעדים קצרים ועצבניים.

"אני לא סיימתי!" היא צועקת אחריי ואני מתחילה לעלות במדרגות לכיוון החדר, היא ממשיכה ללכת אחרי. "שיילר! אמרתי לך שלא סיימתי את האוכל!" היא ממשיכה לעלות במדרגות בעקבותיי.

"אם תרצי, אני אישית אחתוך לך מלפפון ואלקט לך חסה." אני אומרת לה ופותחת את הדלת של החדר ומסמנת לה להיכנס, היא נכנסת ונעמדת בכניסה עצבנית ועדיין שלובת ידיים.

"זה כל כך גס רוח!" היא אומרת.

"מה הסיפור רוטינה? למה את כועסת?" אני שואלת אותה והמבט העצבני שלה מזכיר לי ילדה קטנה שלא קונים לה את הסוכרייה שהיא רצתה בסופר.

"אני חושבת שאת חייבת לי התנצלות." היא אומרת אחרי חצי דקה של שקט.

"אוקי. סליחה שפיניתי לך את המגש." אני אומרת בחוסר סבלנות.

"לא על זה שיילר! על אתמול!" אתמול? אני מנסה להיזכר מה היה אתמול. מתי נתקלתי ברוטינה פעם אחרונה.

"מה היה אתמול?" אני שואלת. נראה שהשאלה מעצבנת אותה רק יותר.

"אתמול את נסעת למרכז העיר עם רולי, וכששאלתי אותך אם תחזרי, את לא ענית לי." היא אומרת. אתמול כשהיא שאלה אותי את השאלה, היה לי קשה להגיד לה בוודאות שאחזור. היה לי קשה לחשוב שאם אני פוגשת בטיטו אני עוזבת אותו בשנית וחוזרת למוסד.

"חשבתי שאני חשובה לך." היא ממשיכה.

"רוטינה, בטח שאת חשובה לי." אני אומרת לה ומתקרבת אליה.

"וכשקמתי הבוקר, המיטה שלך הייתה ריקה. הייתי בטוחה שברחת ושלא תחזרי יותר." הרגשתי רע שראיתי כמה זה השפיע על רוטינה, אולי הייתי צריכה להראות נוכחות עוד אתמול בלילה, אבל הייתי כל כך עסוקה בעצמי ובכל העניין עם טריסטראם שלא חשבתי על זה אפילו. הלכתי לישון אצל הבנים עם רולי והשארתי את המיטה שלי/של ליז ריקה. אולי זה באמת לא היה הוגן כלפיי רוטינה.

"אוקי, את צודקת. זה היה לא בסדר." המבט הנוקב טיפה מתרכך. "הייתי צריכה לעבור בחדר לפחות."

"נכון." היא אומרת והיא מפרידה את הידיים השלובות שלה.

"אבל אני פה עכשיו." אני אומרת בטון מפייס. "ויש לי משהו להראות לך." אני מתקדמת לכיוון המיטה שלי ורוטינה הולכת אחרי.

"זה מה שהחבר שלך השאיר לך מתחת לדלפק?" רוטינה אומרת בהתרגשות ואני מהנהנת.

"את תאהבי את זה." אני מוציאה את תיבת הנגינה ממתחת למיטה ומושיטה לה את זה. מתאים לרוטינה לאהוב את תיבת הנגינה, המוזיקה שלה, והבלרינה שבתיבה כל כך עדינה, כל כך שברירית. בדיוק כמו רוטינה.

"זה יפהפה" היא אומרת ומסתכלת בעיניים נוצצות על התיבה, אני לוקחת לה לרגע את התיבה ומפעילה אותה. רוטינה בוהה בבלרינה שמסתובבת, מתהפנטת מהסיבובים שלה.

"הוא אמר עוד משהו?" אני שואלת את רוטינה המהופנטת.

"מי?" היא שואלת וממשיכה להסתכל על הבלרינה.

"מי שהיה פה. שאמר לך למסור לי שהוא השאיר לי משהו מתחת לדלפק."

"אה. לא הוא לא אמר עוד משהו." היא אומרת ומושיטה לי חזרה את התיבה. "אני הולכת לאיומי ונור קצת. אני אחזור אחר כך."

"תהנו." אני אומרת בחיוך.

"נור שאל עליך." רוטינה אומרת לי בחיוך. "הוא נורא אוהב אותך. מאז שתיקנת לו את העפיפון כנראה." אני מרגישה שהפנים שלי מחייכות. המוח לא שלח שום פקודה לחייך, אבל מה שרוטינה אמרה עכשיו גרם לי לחייך גם בלי פקודה מהמוח. נור מקסים. הייתי שמחה להיות אחראית עליו.

"למה שלא תצטרפי לפרוייקט הזה שיילר? תקבלי חסות על ילד או ילדה. זה ממש מספק." רוטינה אומרת.

"כן, האמת שחשבתי על זה. אולי באמת." אני אומרת וכבר מתכננת איך לגנוב לה את נור. רוטינה פונה ללכת מהחדר ואני מוציאה את מראת הכיס שלי, בודקת שהסיכה שטיטו הביא לי עושה את עבודתה. בזמן שאני מסדרת את הפוני מחדש מול מראת הכיס שלי אני שומעת מישהו נעמד בכניסה לחדר.

"למה את לא עונה בנייד?" אני מסתובבת ורואה את אואן נשען על דלת הכניסה. פתאום הוא נראה לי גבוה יותר ממה שזכרתי אותו.

"הנייד? כנראה ששכחתי אותו בחדר של רולי." אני עונה והוא נכנס לחדר.

"את ורולי חברים טובים הא?" הוא שואל אותי ומתקרב אלי.

"אני יכולה לשאול אותך משהו?" אני אומרת ומקווה שהשאלה תעצור את אואן במקום והוא יפסיק להתקרב אלי.

"כן." הוא באמת נעצר. "אבל אני לא מבטיח לענות."

"השעון שהיה על היד של רולי אתמול.. אני ראיתי אותו עליך. אתה הבאת לו את השעון שלך?" אואן מגחך ומוציא ספר גיאומטריה.

"בטח שמעת על המועד ב' בגיאומטריה." הוא אומר ומתעלם באופן בוטה מהשאלה שלי.

"כן." אני אומרת בייאוש, מבינה שיחסי קרבה ואהבה לא יהיו מעולם ביני לבין המלווה שלי.

"אם ככה, זה שבוע הבא. אולי זה דווקא יצא לנו לטובה שהברזת ממועד א', ככה יהיה לנו יותר זמן להכין אותך."

"איזה כיף. עוד תרגילים." אני אומרת ואואן מחייך. חבל שהוא לא מרבה לחייך הוא פחות מפחיד אותי ככה. לא שהוא מפחיד אותי.

במשך שעה, פתרנו תרגילים ביחד, אואן לימד אותי טריקים לזכור נימוקים והשעה עברה יחסית מהר לשעות אחרות שהיו בחברתו.

"טוב. תרגיל אחרון להיום. מבטיח." הוא אומר אחרי שהוא רואה שאני עייפה ומיואשת.

"בסדר." אני אומרת ושמחה לסיים עם זה. הוא מסמן לי עם היד שלו בחוברת על התרגיל. אני מסתכלת על החתכים ביד שלו, הפעם הם פחות עמוקים. בכל זאת עבר שבוע מאז שהבחנתי בהם בפעם הראשונה. אני מסתכלת אליו.

"אואן."

"כן שיילר?" הוא שואל ומסתכל עלי.

"מאיפה החתכים ביד שלך?" אני שואלת למרות שאני לא באמת מאמינה שאואן יענה לי על זה. כמו שעד עכשיו הוא הוכיח שאין לו רצון לענות לי על השאלות שלי.

"שיילר, בואי נעשה הסכם, מוכנה?" הוא עובר להתיישב ממולי. "אני אשאל אותך עכשיו שאלה, אם את תעני לי על השאלה ותעני בכנות, אני מבטיח לענות על כל שאלה שלך. מקובל?" הוא שואל ואני מריצה בראש שלי איזה מין שאלות יכול לשאול אותי אואן שאני לא אצליח לענות לו עליהם בכנות. בכל מקרה אין לי יותר מידי מה להפסיד מההסכם ויש לי המון מה לשאול את אואן. מאיפה החתכים ביד, לגבי השעון שהגיע לרולי, מה אואן חיפש מתחת למיטה של ליז, כמה זוגות נעליים יש לו למען השם. המון שאלות שרציתי לדעת עליהם תשובות.

"מקובל." אני אומרת ומחייכת אליו. קשה לי להאמין שהוא יצליח להכשיל אותי.

"אוקי. מי זה טאי?" כשהוא אומר את השם טאי, צמרמורת עוברת בכל הגוף שלי.

"מה.. מאיפה אתה יודע?" המשפט הזה יוצא לי מהפה בצורה הססנית ובגמגום. אואן מחייך אלי ומסמן לי על מראת הכיס שלי שהנחתי לידי. על מראת הכיס חרוט השם טאי. אני נאנחת ומסתכלת עליו. אני לא רוצה לענות לו על השאלה. זה לחשוף את עצמי יותר מידי. לספר לו על טאי ומאיפה המראה. אני מרגישה שזה גדול עלי.

"בסדר. ניצחת." אני אומרת ומכניסה את מראת הכיס שלי לכיס המכנסיים.

"זאת לא הייתה תחרות." הוא אומר באופן מעצבן במיוחד.

"טוב, יש מצב אתה מוותר ל על התרגיל האחרון?" אני שואלת וכבר סוגרת את הספר, שיהיה לו יותר קשה להתעקש.

"בסדר. אבל כשניפגש במשך השבוע את מבטיחה לעשות את כל התרגילים שאני מביא לך?"

"אם זה יהיה בכמויות כאלה שאין לי זמן לישון או להתקלח אז לא."

"גם ככה אין לך יותר מידי מה לעשות פה. את תהיי בסדר." הוא אומר בצורה כל כך מתנשאת שאני קמה מהמקום ומכניסה את הספר בהפגנתיות לתיק שלי שאירגן עבורי זאנדר.

"גם לך אני מאמינה שיש הרבה זמן פנוי, אתה בא לפה די הרבה, אתם לא לומדים קשה מידי בבית הספר שלכם הא?" אני אומרת בעצביים.

"אני בא לפה הרבה כי אכפת לי." הוא אומר ומסתכל עלי במבט שקשה לי לפרש, אבל אולי קצת פגוע. "לא חסרים לי דברים על הראש." מה שהוא אומר מרתיח אותי. קשה לי להאמין שלטחון כזה אכפת. כולם פועלים מאינטרסים, בעיקר אנשים עם רולקס וג'ינסים ב-200 יורו.

"ואו. ממש מסכן. איזה מין דברים יהיו לאחד כמוך על הראש?! איזה נעל תתאים לחולצה החדשה שלך?! לאיזה מסיבה ללכת מחר!? אולי רבת עם החברה שלך?! איך תעמוד בכל הדברים האלה שנפלו ככה על הראש שלך!?" אני שואלת בכעס.

"נו באמת שיילר, את חושבת שהכול סביב כסף? שאם יש לי כסף אז הכול טוב? מה זאת החשיבה השטחית הזאת?" הוא עונה לי בקור רוח. מה שגורם לי קצת להעריך אותו שהוא לא יוצא עלי. אולי באמת קצת הגזמתי.. ואולי הגיע הזמן שהוא ייצא עלי.

"ואין לי חברה." הוא מסתכל עלי, המבט שלו פחות קר מבדרך כלל. "את יודעת מה המטרה החדשה שלי?" הוא שואל אותי.

"מה?"

"שתרגישי מספיק בנוח לספר לי מי זה טאי." הוא אומר ומחייך אלי חצי חיוך.

"לא המבחן בגיאומטריה?" אני שואלת והוא צוחק.

"אל תדאגי. במבחן את תצליחי. עלי." אואן אוסף את הדברים שלו ומתקדם לכיוון הדלת.

"רוצה טיפ?"  אני עוצרת אותו שנייה לפני שהוא יוצא מהחדר

"טיפ? למה?" הוא מסתכל עלי לא מבין.

"איך לגרום לי להרגיש מספיק בנוח." אני אומרת והוא מחייך.

"איך?"

"תתחיל לבוא עם אותו זוג נעליים כל פעם." אני אומרת ואואן מסתכל על הנעליים שלו. הוא מסתכל שוב עלי במבט קריר.

"סגור." הוא אומר ויוצא מהחדר. אני מתחילה להעריך אותו יותר. אני מנסה לחשוב למה אני כל כך בטוחה שקיים אינטרס שבגללו אואן מתעקש לעזור לי. כנראה בגלל שרולי טען שאואן חמור. אני מתה לדעת מה קרה בניהם. מתה להבין מאיפה המתיחות בין השניים האלה. זה בטוח בגלל ליז. אולי באסמס שהיא כתבה לרולי 'זה אתה' היא בחרה ברולי מבין שניהם? כל המחשבות וההסקות האלה עם עצמי גורמות לי להרגיש כאילו אני אחת הלקוחות מהמספרה של בארבל. פתאום מעניין גם אותי חיים של אנשים אחרים. התחושה הזאת גורמת לי לגועל וכעס על עצמי. אני חייבת משהו שיעסיק את המחשבות שלי, אני דופקת בחדר של הבנים וטסל פותח לי את הדלת.

"היי יפה, תיכנסי." הוא אומר ונשכב על הרצפה ומתחיל להרים משקולות.

"רק אתה פה?" אני שואלת אותו.

"כן. באת לרולי?" הוא שואל אותי תוך כדי שהוא מרים את המשקולות.

"באתי שיעסיקו אותי."

"בשמחה." הוא אומר ומניח את המשקולות בצד, הוא מחייך אלי ומתיישר.

"תמחק את החיוך. ותמשיך להרים את המשקולות שלך." אני אומרת לו.

"אז מה יפה, איך אמרת שקוראים לך?" הוא נשכב חזרה על הגב.

"שיילר, תגיד? ראית פה נייד במקרה?" הוא מסמן לי שלא וממשיך להרים את המשקולות. אני הולכת למיטה של רולי ומזיזה את השמיכה, אבל עדיין לא מוצאת את הנייד. אני באה לפתוח את המגירה שבשידה שלו, אבל באותו הרגע שהיד שלי תופסת בידית של המגירה, יד אחרת תופסת אותי. אני מסתכלת ורואה את רולי שמשחרר לי את היד.

"מה קורה?" הוא שואל אותי. מתעלם מהעובדה שהוא תכף תלש לי את היד כי באתי לפתוח את המגירה שלו.

"הבהלת אותי. מתי נכנסת? מה זה היה?" אני שואלת ומסתכלת עליו לא מבינה.

"מה את מחפשת?" הוא שואל אותי.

"את הנייד שלי. נראלי ששכחתי אותו פה הבוקר." אני אומרת לו.

"טוב, זה לא במגירה פה בכל אופן." רולי מתכופף ומציץ מתחת למיטה, "הינה זה." הוא שולף את הנייד שלי ומושיט לי אותו. 

"תודה." אני אומרת לו ומסתכלת עליו עדיין תוהה מה היה הקטע עם השידה.

"בפעם הבאה אל תגעי לי בדברים." הוא אומר בקרירות שלא מתיישבת עליו. אני לא מצליחה להגיב, אני יוצאת מהחדר עצבנית ופגועה. מה קרה לו שהוא התהפך ככה? הוא בטח חשב שבאתי לחטט לו בדברים. וגם אם כן? רק בן אדם שיש משהו שהוא מחביא לא יאהב שנוגעים לו בדברים. מה שבטוח, רולי התנהג בצורה משונה, אני לא מכירה אותו ככה. מה שכן, רולי החמים והנעים שאני מכירה מתקרר, בעוד אואן הקר והאדיש שאני מכירה מתחמם. מה קורה פה?

***

עד לכאן הפרק (: 

כמו תמיד מוזמנים לכתוב מה דעתכם על הפרק!

למישהו יש השערה מי זה/זאת טאי? אשמח לשמוע מכם! 

3> 3> 3>