שיילר- סיפור בהמשכים.

עוד יומיים מהיום המבחן בגיאומטריה. כל פעם שאני חושבת על המבחן הזה שמתקרב אני מרגישה אגרופים בבטן. התרגילים שאני פותרת יחד עם אואן ולונה שעוזרת לי רק מלחיצים אותי יותר, וכל פעם שמישהו שואל איזה יום היום ואני מבינה שיום המבחן מתקרב, אני רוצה להיעלם.

"מעולה, את רואה שאת מצליחה?" לונה אומרת לי בחיוך.

"לונה, אני בחיים לא נבחנתי, איך אני אעשה את זה?" אני שואלת כדי לשמוע ממנה חיזוקים שיצליחו לעודד אותי.

"את תעשי את זה בקלות. כל מה שאת צריכה זה עיפרון.." החיזוקים לא מעודדים אותי.

"נראה לך שמישהו ישים לב אם זאת תהיי את שתעשי עבורי את המבחן?" אני שואלת בעיניים נוצצות ומתחילה לתכנן איך נעשה את זה.  

"בתור התחלה, אואן?" לונה אומרת וקמה מהמיטה שלי. "נראה לי שאני אלך לישון עכשיו. מציעה גם לך." היא עוברת למיטה שלה. הבנות בחדר כבר כולן ישנות. לונה ואני נשארנו ערות למרתון תרגילים בגיאומטריה. האמת שאם כמה שאני מתעבת גיאומטריה, ואת הרעיון שאני צריכה לעבור מבחן שבו מישהו ישקיע מזמנו כדי לקרוא את כל הנימוקים, ייבחן כל נימוק וכל טענה, שזה אחד הדברים שהכי מלחיצים אותי. אני שמחה שיש לי את המבחן הזה להתרכז בו, הוא מפחית את המחשבות שלי על 'סיינט גרובין ג'ורג'', מפחית את המחשבות על טריסטראם ומפחית ממני את הגעגועים לטיטו.

אני נשכבת על המיטה,, בוהה בתקרה. אם הייתי עכשיו לבד בחדר אין ספק שהייתי מפעילה את תיבת הנגינה ונותנת לה לנגן עד שאני ארדם. אבל המציאות היא שונה, ויש איתי עוד 3 בנות בחדר. אור בוקע מהשידה לידי, אני מסתובבת לכיוון השידה ורואה שהנייד שלי מהבהב. אני נכנסת לאסמסים ורואה אסמס מרולי. "מה את עושה?" אני נאנחת ונשכבת חזרה. אחרי המקרה של שבוע שעבר שרולי תפס לי את היד שאני לא אפתח את השידה שלו בטעות, רולי המשיך להתנהג כרגיל. הוא הזמין אותי לראות איתו סרטים בנייד והתנחל פה בחדר שעות על גביי שעות כדי שאני יעביר את הזמן שלו. אבל המקרה לא יוצא לי מהראש. מה היה לרולי להסתיר ממני?. אני תופסת את הנייד וכותבת לו כתגובה "כלום, מנסה להירדם." אני עוצמת עיניים ושומעת את הדלת נפתחת, אני מתיישרת ואני רואה את רולי עומד בכניסה לחדר ומסמן לי לבוא איתו. אני שמה כפכפים ועליונית כי קצת קר מחוץ לשמיכה, והולכת אחריו החוצה.

"משעמם לך?" אני שואלת אותו תוך כדי פיהוק.

"בואי, חייבים למצוא משהו מעניין לעשות." הוא אומר ומתקדם קדימה.

"רולי, תניח לי אני רוצה לישון." אני אומרת ובאה להסתובב חזרה לחדר, הוא תופס לי את היד בפתאומיות, בדיוק כמו שהוא תפס לפני שפתחתי את המגירה שלו.

"את לא יכולה ללכת לישון." הוא אומר לי בחיוך. "אחרת את תתבאסי מאוד מחר שתשמעי על החוויות שלי מהלילה." הוא גורם לי לצחוק.

"אז את באה??" הוא מסתכל עלי בחיוך הגדול והמפורסם שלו.

אני מתלבטת מה לעשות, בכל זאת קבעתי עם אואן מוקדם בבוקר, והשעה גם ככה מאוחרת ואני עייפה. רולי שם לב שאני מתלבטת והוא מחליט בשבילי, הוא תופס אותי ומרים אותי כאילו והייתי שק של תפוחי אדמה.

"מה אתה עושה!? משוגע! תוריד אותי!" אני מנסה להתנגד לעניין אבל קצת קשה לי בעיקר בגלל שאני חצי באוויר.

"ששש! השתגעת?! אנשים פה ישנים!" הוא אומר לי בטון מטיף. אני בועטת באוויר ואחד מהכפכפים שלי נופל ממני. רולי מרים לי את הכפכף ומתחיל לרדת במדרגות. ואני שכבר אין לי ברירה מצטרפת אליו. כשאנחנו למטה הוא מוריד אותי ממנו ומושיט לי את הכפכף.

"מה עכשיו?" אני שואלת אותו.

"עכשיו אני יראה לך מקום נחמד, בואי." הוא אומר ויוצא מהמבנה.

"רולי, אני בפיג'מה. ויותר מזה, יכולים לחשוב שברחנו."

"מי יברח בפיג'מה?" רולי אומר ואני מתחילה לצחוק. "בואי כבר! ממתי את פחדנית?!" הוא אומר ואני מגלגלת עיניים ויוצאת אחריו החוצה. אנחנו הולכים מאחורי המוסד. אני בטוחה שכל רגע זאנדר יקפוץ עלי וישטח אותי לרצפה כדי שאני לא אברח. למרות שבסופו של יום, אין לזאנדר יותר מידי מה לחשוש שאני אברח. אין לי לאן לברוח. גם לא לסיינט גרובין ג'ורג'.

"היית פה פעם?" רולי שואל אותי ומצביע על שביל קטן.

"לא." אני אומרת והולכת לכיוון השביל, אני מתחילה להתקדם עם השביל ורולי הולך אחרי. "איפה המקום הנחמד שהבטיחו לי?" אני שואלת וממשיכה ללכת.

"שיילר, טיפה סבלנות." אנחנו הולכים וככל שאנחנו מתרחקים מהמוסד, האור נחלש ונהייה חשוך יותר. אני מסתכלת על השביל לראות אם יש מכשולים שאני עלולה ליפול בגללם. כשאני מרימה את המבט מהשביל קדימה, אני רואה שבזמן שהתרכזתי בשביל, נגלה לפני נחל קטן שעובר בין העצים, עם מפל קטן בתחילתו.

"מה את אומרת?" רולי אומר בחיוך ונעמד מול הנחל.

"ואו. מקסים." אני אומרת ומסתכלת על המפל הקטן. "לא ייאמן שזה במרחק 3 דקות הליכה מהמוסד שלנו. "

"כן. בואי תראי קטע." הוא אומר ומאיר עם הנייד מקרוב על הנחל, אני רואה דגים קטנים קופצים מעל המים וחוזרים לנחל. רולי רואה את הדגים ומתפוצץ מצחוק ואני מתחילה לצחוק מהצחוק של רולי. "תראי אותם!" הוא מצביע על הדגים וממשיך לצחוק. איזה כיף לו שהוא יכול לצחוק מדג שקופץ מעל המים.

"רוצה שננסה לתפוס אחד?" אני שואלת אותו בחיוך

"מה? דג?" הוא מסתכל עלי.

"כן נו. בוא נתפוס דג ונשים אותו מתחת לכרית של אדי." אני אומרת ורולי צוחק.

"מתחת לכרית של אדי?" הוא ממשיך לצחוק. כנראה שהוא לא הבין שאני רצינית. אני מעדיפה לשמור את זה ככה.

"שננסה?" אני שואלת שוב ורולי מחייך.

"איך תתפסי פה דג? תראי זה לא כזה פשוט.." הוא מכניס את היד שלו לתוך המים ומנסה לתפוס.

"לא ככה זה לא יעבוד." אני אומרת ומורידה את העליונית שלי. אני מכניסה אותה לתוך המים וכמה דגים נתפסים בה, אני מרימה אותה מהמים ונשאר בתוכה רק דג אחד.

"לא חבל על העליונית?" רולי שואל.

"חבל על הדג.." אני אומרת ורולי צוחק. "בוא נחזור מהר למוסד לפני שהמים מהעליונית ייצאו לגמרי!" אני אומרת ומתחילה ללכת מהר לכיוון השביל שהלכנו בו קודם.

"מה?? מה את עושה?!" רולי שואל ומנסה להדביק את הקצב שלי.

"אני רוצה לשמור את הדג, יש בעיה עם זה?" אני שואלת ורולי שוב צוחק.

"ממש לא. כדאי שנזדרז כי תכף כל המים יוצאים." הוא אומר ואנחנו מתחילים לרוץ חזרה למוסד.

"איפה נחזיק אותו??" אני שואלת כשאנחנו נכנסים למוסד.

"חכי!" רולי אומר ונעלם. אני עומדת בכניסה למוסד עם עליונית רטובה ודג מפרפר בידיים שלי. רולי חוזר עם בקבוק מים, אני מכניסה לשם את הדג ואנחנו מתגלגלים מצחוק.

"חייבים לתת לו שם." רולי אומר. "אולי נמו?" אני עושה לו פרצוף. "אוקי, אז אולי לך יש רעיון מעניין?"

"נקרא לו.. במבי." אני אומרת ומסתכלת על הדג שבבקבוק.

"במבי?" רולי שואל ומסתכל גם הוא על הבקבוק. "כן. מתאים לו במבי." הוא אומר ואנחנו צוחקים.

"טוב. עכשיו ברשותך, אני אעלה לישון." אני אומרת ולוקחת את במבי.

"הי! מי אמר שהוא בבעלותך?" רולי חוסם את הדרך שלי

"אני משיתי אותו מהמים. הוא בבעלותי." אני אומרת.

"אם לא הייתי מראה לך את המקום לא היית מוצאת לך דג וקוראת לו במבי!" רולי אומר ואני נאנחת.

"אוקי, נעשה עליו משמרות. השבוע במבי אצלי." אני אומרת ומזיזה את היד שלו שחוסמת לי את הדרך. אני מניחה את במבי על השידה שלי וזורקת את העליונית לתוך השקית כביסה שלי. אני נשכבת על המיטה, הפעם אני הופכת את הנייד עם הצג כלפי מטה, שגם אם מישהו מסמס לי בפתאומיות אני לא אצטרך להתייחס לזה. אני עוצמת את העיניים מתפללת להירדם מהר לפני שיעלו מחשבות וגעגועים לטיטו. למזלי, העייפות גומרת אותי. כל הלמידה לגיאומטריה, ואולי גם הטיול בחוץ.. אני נרדמת בקלות לפני שעולות המחשבות.

"שיילר. את לא רצינית איתי." אני מריחה ריח של בושם יוקרתי ומרגישה שמנערים אותי.

"די." אני אומרת ומסתובבת במיטה. משהו גורר אותי מהרגליים ואני נופלת לרצפה, אני פותחת עיניים בעצביים ורואה מולי את אואן.

"קבענו ל8, כבר 8 וחצי." הוא מסמן לי על השעון רולקס הנוצץ שלו. אני קמה בעצביים מהרצפה, תופסת את אואן מהגרון ודוחפת אותו לקיר.

"בחיים שלך." אני מסתכלת עליו מקרוב לתוך העיניים ומתעלמת מתחושת הקיפאון שהעיניים שלו מצליחות להעביר "..אבל בחיים שלך. אל תעיר אותי ככה." אני מסיימת את המשפט ומניחה לו. הוא מסתכל עלי חצי המום חצי משועשע.

"את לא נורמאלית!" הוא אומר וצוחק.

"מה מצחיק אותך?!" אני אומרת בעצביים. הדבר הכי נורא זה לקום בבת אחת בבוקר. כמו כל בוקר שהייתי מתעוררת בבהלה לרעש שמוציאה דלת הכניסה הירוקה.

"מה את כזאת שפוכה?" הוא שואל ומתיישב על המיטה.

"אל תדבר איתי ב-5 דקות הקרובות." אני אומרת ולוקחת את מברשת ומשחת השיניים שלי ויוצאת מהחדר. אני מצחצחת שיניים ושוטפת את הפנים. לפני שאני חוזרת לחדר אני לוקחת כמה נשימות עמוקות ומרגיעה את עצמי. אני נכנסת לחדר אני רואה את אואן יושב על המיטה שלי ומחזיק בבקבוק ובתוכו במבי. אז זה היה באמת העניין עם הדג? לרגע זה היה נראה לי כמו חלום.

"מה זה?" הוא שואל אותי.

"זה במבי." אני עונה ומרחיקה ממנו את הבקבוק. כאילו הוא אויב שיכול לפגוע בבמבי הקטן. מסכן בטח גם ככה יש לו טראומה מאתמול.

"עזבי, אני לא אשאל." הוא אומר ומוציא את הספרים. כל פעם שאני רואה את הספרים האלה אני רוצה לשרוף אותם. לשפוך עליהם נפט ולהצית אותם.

"אואן. מה אתה אומר שנצא לטייל היום? תראה איזה יום יפה בחוץ."

"מחר המבחן שלך. אם תצליחי בו אני אקח אותך לטיול." הוא אומר לי ואני לא מצליחה להבין אם הוא התכוון ברצינות.

"באמת?" אני שואלת אותו. מקווה לא להיראות שמחה מידי מהרעיון ללכת לטיול איתו.

"כן, אם תוציאי מעל 85 אני לוקח אותך לטיול."

"איפה?" אני שואלת כאילו כבר קיבלתי 85 במבחן..

"איפה שתרצי. בגבולות הארץ כמובן."

"חשבתי שאתה לא מת עלי." אני אומרת בלי יותר מידי מחשבה. אואן מסתכל עלי במבט הקר שלו ולא משחרר אותי מהמבט במשך שניות ארוכות.

"למה את חושבת ככה?" הוא שואל בסוף.

"אמ.. אולי כי אני מעצבנת. שמשאירה אותך נעול בחדר? מנסה לחנוק אותך על הבוקר? מבריזה מהמבחן שהכנת אותי אליו?"

"את באמת משאירה לי הרבה סיבות לא למות עליך." הוא אומר וחום הגוף שלי עולה.

"וגם.." אני מתחילה להגיד ועוצרת את עצמי. אואן מסמן לי להתיישב לידו, אני מניחה את במבי על השידה ומתיישבת לידו על המיטה.

"וגם מה?" הוא מסתכל עלי והבטן שלי מתהפכת. לא יודעת אם זה יהיה נכון להגיד את זה.

"וגם.. הייתה לך את ליז לפניי. זה בטח היה מאכזב לגלות שליז נעדרת ועכשיו תקבל מישהי אחרת, שהיא לא ליז." אואן לא מדבר. הוא מסתכל עלי במשך כמה זמן ולאחר מכן עובר להסתכל על הרצפה.

"אני מאוד אוהב את ליז." הוא אומר ואני מחכה שימשיך. "ואני מאוד דואג לה.." הוא עדיין מסתכל על הרצפה. "אבל זה ממש לא קשור אליך.  חוץ מזה, מאיפה לך לדעת שאהבתי את ליז כל כך?" הוא שואל.

"ככה זה.. עוד כשראיתי אותה היה ברור שכל מי שמכיר אותה מאוהב בה." אני אומרת ואואן מיישר אלי מבט בבת אחת. יישור המבט הפתאומי שלו גורם לי להבין מה פלטתי.

"עוד כשראית אותה?" הוא שואל אותי לא מבין. אני כזאת מטומטמת. אני והפה הגדול שלי. אני והמוח הקטן שלי והפה הגדול שלי. הבטחתי לעצמי שאני יתחיל לחשוב פעמיים על כל דבר שאני עושה. למה אני לא חושבת פעמיים לפני שאני מדברת!?

"מה? טוב, אואן אנחנו בעיכוב גם ככה, בוא נתחיל ללמוד." לא חושבת שהצגתי את עצמי מעולם כזאת להוטה ללמוד. ברור שאואן לא קונה את זה והוא מרחיק ממני את הספרים. מי היה מאמין שייכאב לי הלב שאואן מרחיק ממני את הספרים שעד לפני שנייה כבר דדמיינתי איך אני מציתה אותם עד היסוד.

"מתי ראית את ליז? את הגעת אחרי שהיא נעלמה." הוא אומר וקם מהמקום.

"אני.." אני לא מוצאת מה להגיד. אין לי שום רעיון או דרך לתרץ את הדברים. "ראיתי אותה.. בתמונה אצל רולי." זה התירוץ היחיד שקופץ לי לראש. אואן מסתכל עלי במבט שלא קונה את מה שאני אומרת.

"תעשי לי טובה." הוא אומר. "את ראית אותה. מתי זה היה שיילר?" הוא שואל הפעם בנוקבות. אני מרגישה בחקירה, בדיוק כמו ביום שאדי התחילה לתשאל אותי כאילו חטפתי והחזקתי את ליז באיזה מרתף.

"הבטחתי לה.." אני אומרת בשקט, כמעט שלא שומעים.

"תקשיבי לי שיילר, ליז נעדרת. אנשים לא יודעים איפה היא. אם את יודעת משהו את חייבת להגיד לי. זה יכול לעזור." הוא אומר ואני מסתכלת עליו. אני יכולה להישבע שאני שומעת את פעימות הלב שלו, כנראה שגם אם חשבתי שליז חשובה לו, לא הערכתי נכון כמה.

"היא הייתה פה." אני אומרת כי אני מרגישה חייבת את זה לאואן. אולי אני מרגישה מחויבת כי אני שומעת את פעימות הלב שלו ומבינה את גודל חשיבות הדבר בשבילו.

"מתי?" הוא מתיישב מולי בישיבת צפרדע כדי להיות בגובה שלי.

"בלילה שהיא נעלמה. אני הכנסתי לה אגרוף." אני אומרת והוא מסתכל עלי לא מבין. "זה לא היה בכוונה, היא העירה אותי ונבהלתי.. היא רצתה שאני אקום מהמיטה." אני אומרת. אואן מפנה מבט הצידה

"אז היא לקחה את זה.." הוא מדבר לעצמו.

"את מה? מה היא לקחה? מה שחיפשת מתחת למיטה שלה?" הוא מחזיר את המבט אלי. אני רואה על הפנים שלו שהוא לא רוצה לשתף אותי.

"לליז היה אולר. היא קיבלה אותו מאמא שלה." הוא אומר, כנראה שהוא מרגיש חייב לי על המידע שנידבתי לו.

"אסור לנו להחזיק פה אולר." אני אומרת.

"בגלל זה הוא היה מתחת למזרון. היא החביאה אותו, האולר היה חשוב לה. זה הדבר האחרון שנשאר לה מאמא שלה. היא לא זזה לשום מקום בלעדיו."

"אז אתה הסתכלת מתחת למזרון כדי לראות אם האולר עוד שם?" אואן מהנהן.

"כן, ברגע שלא ראיתי אותו הבנתי שליז ידעה שהיא עוזבת ובגלל זה היא דאגה לקחת אותו. עכשיו כשאמרת אני מבין גם מתי היא הספיקה."

"אתה חושב שהיא תחזור?" אואן חזר והתיישב לידי.

"לא." הוא עונה בקול צרוד. אנחנו יושבים אחד על יד השנייה, שנינו בוהים ברצפה, מלאים במחשבות. אחרי כמה דקות של שקט ואווירה מתוחה, אואן שב להסתכל עלי.

"ממש הכנסת לה אגרוף?" הוא אומר ומגחך.

"כן. באמת שלא התכוונתי." אני אומרת נבוכה.

"ואני חשבתי שזה שניסית לחנוק אותי הבוקר זה השיא. אין ספק שאני לא מעיר אותך יותר" הוא אומר ואני לא יכולה שלא לצחוק. אני באמת בן אדם אחר כשמעירים אותי בבוקר. או יותר מדויק יהיה להגיד שאני אותו בן אדם כמו שאני במהלך היום, רק קיצונית יותר.

"טוב. אז גיאומטריה?" אואן תופס בחזרה את הספר ושוב אני מרגישה שאיזה אדם קטן מכניס לי אגרופים בבטן.

"אז לא יוצאים לטייל?" אני שואלת.

"אחרי ה-85 שלך נצא לטייל."

אחרי שאואן הולך, התחושה הכללית שלי משתפרת. כנראה בגלל שסיפרתי לו על ליז. לא הבנתי עד עכשיו כמה שהמידע הזה שאני לא משתפת מעיק עלי. הייתי רוצה שימצאו אותה. זה היה משמח את כולם, כולם היו רוצים למצוא אותה. אבל כנראה שהיחידה שלא רוצה שימצאו אותה זאת ליז עצמה. טיפה אגואיסטי מצידה להעלם בלי הסברים. זה לא הוגן כלפי האנשים שהיא חשובה להם. אני נזכרת איך שמעתי את פעימות הלב של אואן כשהוא הרגיש שיש לו קצה חוט בקשר לליז. לא מגיע לו הסבר? או לרולי, שברור שהוא אוכל את עצמו מגעגועים אליה. גם לו לא מגיע הסבר? ואפילו אדי, אני נזכרת איך היא ניערה אותי באותו בוקר כשהיא חשבה שאני ליז. איזה הקלה הייתה לה על הפנים כשהיא חשבה לרגע שליז החברה שלה בסדר. אפילו לה מגיע איזשהו הסבר.

"נו, מרגישה מוכנה?" לונה שבדיוק מחליפה לפיג'מה ומסתכלת עלי שוכבת על המיטה ובוהה בתקרה, שואלת אותי.

"אני בחיים לא ארגיש מוכנה." אני עונה לה ומייחלת שיעבור כבר המבחן.

"גם אני כזאת." היא אומרת לי. "לפחות המבחן הוא מחר ואת תסיימי עם זה."

"אני חייבת להוציא מעל 85 במבחן."

"למה דווקא מעל 85?" לונה שואלת.

"כי אואן הבטיח לקחת אותי לטיול." אני אומרת ולונה מחייכת.

"אואן היה לוקח כל הזמן את ליז לטיולים. תמיד כולם קנאו בה על זה שהמלווה שלה היה משקיע בה כל כך."

"היה בניהם משהו? בין אואן לליז?" אני שואלת ולא יודעת למה אני שואלת את זה בכלל.

"תמיד היה נראה ככה. אולי בעצם בגלל זה כולם קנאו בה. אואן מקסים לא?" היא אומרת והדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו זה כמה שטחי מצד בחורה להידלק על גבר גבוה, עם עיניים בהירות, עצמות לחיים כאלה, שעון של רולקס, ריח של בושם יוקרתי ו200 זוגות נעליים. מה גם שהמוח שלי התבלבל לגמרי. כי עד עכשיו הייתי בטוחה שליז ורולי היו ביחד. המחשבות האלה מעייפות אותי. אבל כשאני לא חושבת על זה אני חושבת על המבחן בגיאומטריה. אז אני כבר לא יודעת מה עדיף.

"שיילר?" לונה עוצרת את כל המחשבות שרצות לי בראש.

"מה?"

"לא ענית לי. אואן מקסים לא? לא נחמד שהוא המלווה שלך?"

"כן. נחמד מאוד." אני אומרת ומנסה להבין למה אני אומרת את הדברים בציניות. למה בעצם הוא עדיין מעצבן אותי.

אני מנסה להירדם, אבל זה אבוד. יותר מידי לחץ מהמבחן. בסוף אני מוצאת שיטה בהשראת פעימות הלב ששמעתי אצל אואן ומתחילה לספור את פעימות הלב שלי עד שאני נרדמת. אני מתעוררת בבוקר עוד לפני השעון המעורר. אני לא מסוגלת יותר עם הלחץ שיושב לי בבטן. אני לוקחת נעליים ואת סט הבגדים הכי נוחים שלי ויוצאת החוצה. אני מתחילה לרוץ סביב המוסד. אני חייבת למצוא דרך לשחרר את כל הלחץ שהצטבר אצלי במשך כל השבוע. לפני המבחן הקודם לא הייתי לחוצה ככה. לפני ההסכם עם אואן שאם אני אקבל מעל 85 הוא ייקח אותי לטייל, לא הייתי לחוצה ככה. אני יודעת שאם אני מוציאה מעל 85 אני מבקשת מאואן לקחת אותי למרכז העיר. לרנס. אני חייבת לפגוש את טיטו. כבר כמעט שלושה שבועות שאני במוסד הזה, כל הזמן הזה טיטו לא יודע מה הולך איתי. בטח התחושות שלו לא רחוקות מהתחושות של אואן או רולי.. גם להם ליז נעדרת כבר שלושה שבועות. מבחינת טיטו אני נעדרת שלושה שבועות.

אני מסיימת את הריצה ונכנסת לחדר. אני כמעט שותה מהבקבוק של במבי עד שאני נזכרת שזה האקווריום המאולתר שלו. אני נכנסת להתקלח ומתארגנת לחדר אוכל. אני יושבת עם כולם בשולחן אבל לא מצליחה להתרכז בדברים שהם אומרים. הם צוחקים בניהם, ומעלים נושאים מעניינים לדיונים, אבל אני לא מצליחה להקשיב, בטח שלא להגיב. אני מתעסקת בצלחת שלי. אני מסתכלת בנייד שלי כדי לראות מה השעה ואני רואה שעוד חצי שעה בדיוק מתחיל המבחן. הבטן שלי כבר מתהפכת לגמרי, וגם לסיים את הצלחת שלי אני לא מצליחה. אני מפנה את המגש וזורקת את האוכל שלא סיימתי.

"ממתי את לא מסיימת את הצלחת שלך?" רולי שואל אותי ומרוקן גם הוא את המגש שלו.

"אתה לא מבין עד כמה אני לחוצה עכשיו."

"אין לך מה להיות לחוצה. כולה מבחן בגיאומטריה." הוא אומר בכזאת קלילות. הלוואי ואני הייתי מתייחסת למבחן הזה בצורה הזאת. אבל יותר מידי דברים מונחים על הפרק במבחן הזה. המבחן יגיד לי אם אני טיפשה או לא. בנוסף, יהיה בן אדם, סביר להניח מישהו חכם מאוד שישקיע מזמנו בבדיקת המבחן שלי, מלחיץ אותי שאותו בן אדם ישקיע לחינם מזמנו אם המבחן יהיה כישלון, אני רוצה להוכיח לאואן ששווה להשקיע בי, וגם מפגש עם טיטו נמצא פה על הפרק.

"זה יותר מזה." אני אומרת לו בסוף והוא מחייך אלי. לונה מגיעה, מפנה את המגש ונעמדת מולי.

"הבאתי לך משהו." היא אומרת לי בחיוך.

"מה זה?"

"זוכרת שאמרתי לך שכל מה שאת צריכה זה עיפרון?" אני מהנהנת. היא מושיטה לי את העיפרון שלה ואני מחייכת אליה.

"תודה." אני אומרת לה.

"אין על מה.. זה רק עיפרון." היא מחייכת.

"מה? לאלא.. התכוונתי תודה בכללי. על כמה שעזרת לי.. ושעודדת אותי לעשות את המבחן."

"בכיף. בכל אופן, שיהיה לך בהצלחה." היא מחבקת אותי והולכת.

"בואי אני אלווה אותך לכיתה." רולי תופס לי את היד וגורר אותי אחריו. אנחנו נעמדים מחוץ לכיתה ומהלחץ אני מתחילה לשחק עם העיפרון שאני מחזיקה ביד. רולי תופס ממני את העיפרון.

"תפסיקי. זה מוציא אותי מדעתי." אני רואה את אואן מגיע. אני מסתכלת עליו מתקרב לכיווני ואני לא יכולה שלא לצחוק כשאני נזכרת איך למבחן הקודם הוא לא היה יכול להגיע. ואני כמו ילדה קטנה ונקמנית החלטתי שאני לא אכנס לעשות את המבחן.

"מה מצחיק אותך?" הוא שואל בקרירות. אני מרגישה נבוכה ופשוט נשארת בשקט. אני שמה לב להחלפת מבטים של אואן ורולי. כל כך הרבה מטען שיש ב-2 מבטים. 

"טוב, הבאתי לך כמה דברים." אואן אומר ומתחיל לחטט בכיס שלו. "עיפרון ומחק." הוא מוציא את העיפרון והמחק.

"כבר יש לי עיפרון." הוא מחזיר את העיפרון שלו לכיס.

"אז תקחי רק את המחק. איזה קטנונית." הוא מושיט לי את המחק. "הבאתי לך גם שוקולד. תאכלי אותו בערך חצי שעה אחרי המבחן, לפני שאת מתעייפת.. ככה זה יעיר אותך ויעזור לך להתרכז." הוא מושיט לי גם את השוקולד.

"איך אני אדע שעברה חצי שעה?" אני שואלת. אני מרגישה את הלחץ של אואן מהמבחן. מה שגורם לי להילחץ יותר.

"צודקת, קחי." הוא מוריד את הרולקס שלו ומושיט לי. אני נרתעת מהשעון היוקרתי הזה. "ככה גם תוכלי לדעת מה השעה וכמה זמן נשאר לך למבחן." הוא אומר ועדיין מושיט לעברי את השעון שקשה לי לקחת ממנו.

"אתה מלחיץ אותה." רולי שנשען על הקיר מתיישר באופן מגונן. אואן שולח אליו מבט קר. קר יותר מאי פעם. המתיחות בניהם, הלחץ של אואן, כל מה שעומד על הפרק, גורם לי ללחץ אטומי. הבטן שלי שכבר הפסיקה להתהפך עכשיו סתם ממש כואבת, והלב שלי פועם כל כך חזק שאני מפחדת שהוא עומד להתפוצץ מהלחץ. הנשימות שלי נהיות קצרות וכבדות יותר. שני הבנים מסתכלים עלי.

"אנחנו כבר נבוא." רולי אומר לאואן וגורר אותי הצידה.

"אני לא עומדת בלחץ הזה רולי. אני לא מסוגלת. בחיים לא כאבה לי ככה הבטן!" אני אומרת והנשימות שלי נעשות כבדות יותר ויותר. אני מסתכלת על אואן שעוד בשדה הראייה שלי אני רואה שהוא מסתכל לעברנו, הייתי שמחה עכשיו לשמוע קצת חיזוקים ממנו.

"הי. הי." רולי תופס לי את הפנים שאני אסתכל עליו. "זה רק מבחן בגיאומטריה זוכרת?" הוא שואל אותי.

"אני חייבת שתסיח את דעתי מהמבחן הזה רולי. אני לא מסוגלת להתמודד עם הלחץ הזה יותר." עם כל עודף הנשימות שלי אני לא מצליחה להכניס מספיק אוויר לגוף שלי. "בבקשה רולי! תסיח את דעתי! תעשה משהו!" אני מבקשת ממנו. רולי שכבר תופס בפנים שלי מתקרב אלי יותר ומנשק אותי. אני עומדת קפואה. רולי מפסיק לנשק אותי ומסתכל עלי מקרוב בחיוך.

"מה?.." אני לא מבינה מאיפה זה בא.

"מה מה? ביקשת שאני יסיח את דעתך. את עוד חושבת על המבחן?" הוא אומר בחיוך המפורסם שלו. 

***

עד לכאן הפרק! 

מחכה לשמוע מכם מה אתם חושבים! 

3> 3> 3>