מעבדת המחשבות

לכתוב בלוג כשאת בת 13 זה שונה מלכתוב בלוג כשאת בת 21.

טוב נו, עוד מעט בת 21.

לקום ב5 בבוקר כבר כמה בקרים ברצף זה לא כיף, בעיקר לא כשזה מלווה בדמעות על הפרידה מהחבר (או אקס? לא אוהבת את המילה הזאת), מלווה במחשבות על העתיד כי השתחררת לפני חצי שנה ואין לך שום עבודה אמיתית שבא לך לעבוד בה, או שמקבלים אותך בכלל.

לקום ב5 בבוקר זה לא כיף כי את מרגישה זקנה ושהגעת לגיל 60 קצת לפני המועד המיועד לכך. לנסות להירדם ב5 בבוקר אחרי שקמת ב5 בבוקר זה גם לא כיף, כי פשוט את מרגישה קצת מנוונת ושאין לך שום טעם לחיים.

לקום ב5 בבוקר ולהישאר ערה עד 8 זה לא כיף, ומפה לשם, נפתח הבלוג הזה שאני מקווה שיחזיק קצת מעמד.

אז איך הכל התחיל?

הכל התחיל לפני חודשיים כשדיברתי עם רועי בטלפון וכבר הבנתי שפרידה זה השלב הבא. אז אמרתי לו שנעצור את השיחה ונמשיך אותה פנים אל פנים כי זה נשמע כמו משהו רציני. אספתי את הבגדים והחפצים שלו שהיו מפוזרים בכל החדר שלי, הזלתי דמעה או שתיים, הסנפתי את ריח החולצה שלו ויצאתי לדרך, אליו הביתה. כי אצלו לא היה אף אחד. את הבגדים השארתי ברכב, רק לשם תקווה אחרונה שאולי זה לא זה, אולי לא הולכים לזרוק אותי עכשיו. אך לשווא.

כשהגעתי, רועי אמר לי שזה כבר לא הולך. קצת בכינו, קצת שכבנו. אבל בסוף הוא אמר שהוא כבר לא יכול לחיות עם המועקה שאני נותנת לו ועם הריבים שלנו. הוא אמר שזה כבד עליו ושהוא רוצה שניפרד, או שבמילים שלו "we have to move on". הוא תמיד דיבר באנגלית כשהיה לו קשה מדי לבטא דברים. אז אחרי 5 שעות של שהייה בחדר המרובע שלו שהוא בערך מטר על מטר לקחתי את הדברים שלי מהחדר שלו, מהקוביה הקטנה שהוא הקדיש לי במיוחד ופינה דברים שלו משם כדי שיהיה לי איפה לשים את הדברים שלי. שאלתי אם גם לקחת את המברשת ואת הקרם לשיער אבל הוא אמר שאת זה להשאיר. הוא ליווה אותי למטה, לאוטו, נשיקה וחיבוק. הבאתי לו את הדברים שלו ויצאתי לדרך, עם חיוך עקום כדי להראות חזקה. כשהתחלתי לנסוע, שבורה ומרוסקת ובבכי תמרורים, הטלפון הראשון היה לחברה הכי טובה מהצבא. כל הנסיעה דיברנו והיא אמרה לי שהוא התבלבל ושהוא סתם לא סגור על עצמו עכשיו, הרי שנתיים אנחנו היינו יחד. כשהגעתי הביתה, אמרתי לה שאני נכנסת הביתה ושנדבר כבר.

ואני נכנסת הביתה. ומה עכשיו?

מה עושים? למי מספרים? איך בכלל מסתגלים לחיים האלה בנפרד? זה לא באמת שנפרדנו.. נכון?

זה היה מצב מסובך. אז התקשרתי לחברה הכי טובה שלי ואמרתי לה שנפרדנו. היא שאלה אם לבוא ואמרתי לה שלא. וככה ההודעות זרמו לחברות אבל אחרי שעה של דיבורים נשארתי לבד. במיטה. בלי יכולת לנשום, בלי יכולת לזוז. העפתי את כולם ממני וההורים שלי יצאו מהבית למרות שהם התעקשו להישאר.

לבד בבית זה מפחיד כשלעצמו, אבל לבד בבית אחרי פרידה זה שובר. אז כמובן שהתקשרתי אליו, לרועי. ובכיתי ובכיתי. אבל הוא היה קר, הוא אמר שחייבים לעשות את זה. ואני לא הבנתי איך. איך. איך הוא עושה לי את זה, איך הוא עוזב אותי ככה, ועוד באמצע הפסיכומטרי. רק עוד חודש וחצי לסיוט הלא נגמר הזה. הכל נפל עליי בבום. טוב, זה קצת שקר. ידעתי שהפרידה תבוא מתישהו, כי המצב לא היה טוב. אבל חשבתי שייקח לזה קצת זמן, בעצם, חשבתי שלא ניפרד אף פעם, זה מה שחשבתי. חשבתי שנתחתן.

אז עכשיו, חודשיים ויום אחרי, אחרי שאני קצת יותר הסתגלתי לפרידה, אני קמה לפעמים באמצע הלילה וקצת בוכה לכרית כי זה קשה לישון לבד כבר חודשיים וזה קשה שאין את הכתף התומכת הזאת ואת רועי שאומר לי כמה שאני יפה כל הזמן. זה קשה שאין למי להתקשר אחרי הפסיכומטרי, שאין למי להתרברב שקיבלת מצטיינת בעבודה ושאין את המישהו הזה לסחוב אותו למסעדות הכי פנסי בתל אביב. אבל הכי קשה זה שאין אותו לידי כל לילה במיטה מחבק אותי ואומר לי לילה טוב.