מעבדת המחשבות

אני יודע שאני פשוט לא רוצה להיות איתך בזוגיות יותר, איבדת אותי.

זה המילים האחרונות של השיחה שלנו עכשיו.

כל פעם מחדש, כמו מזוכיסטית, אני שומעת את המילים האלה אבל מתקשרת אליו שוב. הוא אומר שהוא מתגעגע, שהוא אוהב אותי. והייתי חזקה השבוע, אני יכולה להישבע. שבוע שלם שלא התקשרתי אליו, ולי, זה חתיכת הישג. היו ימים שבהם התקשרתי כל יום. אבל השבוע החלטתי שאני מתעלה על עצמי.

ידעתי שאתמול היה לו מבחן גדול וחשבתי שאולי הוא יתקשר אליי אחריו, כי אני הראשונה שצריכה לדעת איך הלך לו. אבל הוא לא התקשר. כמו שהוא לא מתקשר כבר הרבה זמן ואני סתם מחכה.

ואני עם לב שבור ומרוסק כל פעם מחדש מתקשרת, השיחות זורמות, כיף לנו, אנחנו צוחקים. ואז, אני רק חושבת לעצמי, אז למה אנחנו לא ביחד, למה אין לי סקנד צ'אנס, איך הוא יכול פשוט ביום אחד לזרוק אותי ולהחליט שזהו. וכשאני שואלת אותו הוא מתפתל, הוא לא רוצה לומר לי, אבל כל פעם מחדש אני דוחקת לפינה, כדי לשמוע אותו אומר את זה. כי אולי הפעם, כשהלב קצת יותר ייסדק, ואולי הפעם, כשאני קצת יותר אדמם אני אאסור על עצמי להתקשר אליו שוב. אבל כמו מזוכיסטית, אני חושבת שאולי הפעם יהיה לי סיכוי. אז אחרי חצי שעה בטלפון אני אומרת לו שאני רוצה שניפגש, for the last time, וכמו גרושה, אני חושבת שאולי אני אצליח להחזיר אותו אליי בשארית הכוחות שנותרו לי, ואולי כשזה יהיה פנים אל פנים הוא ייזכר כמה אני יפה וירוץ אליי חזרה ויקבל אותי בזרועות פתוחות.

וזה לא משנה בכלל שיש מישהו אחר, כי הוא רק ריבאונד. המישהו החדש הזה לא מתקרב אליו אפילו. אז כיף לי איתו, אז מה? זה לא אומר כלום. אפילו לשכב איתו לא יכולתי, כי זה הרגיש לי מחולל מדי, כי אני לא יכולה לשכב עם מישהו שהוא לא רועי. כי סקס זה כבר לבל שונה לגמרי, וזה לא משנה אם כבר עשינו הכל ואם עוד שניה הוא נכנס. אבל הוא לא. כי לא הסכמתי לו. ואז סתם הרגשתי מטומטמת, כי מה זה משנה אם זה זין שנכנס אלייך או אצבעות. אבל זה משנה.

עם רועי זה היה שונה. ידעתי שאני יכולה לסמוך עליו בעיניים עצומות, ידעתי שאם אני אשכב איתו הוא לא יעזוב אותי פתאום, ידעתי שהוא אוהב, שהוא מעריץ, ידעתי שהוא יתרום למעני כליה. בסוף איכשהו הכל התפקשש, האמת שזה לא איכשהו, זה בגלל חן. אבל חן זה סיפור שונה לגמרי. או שכדאי לי לקרוא לה חן הזונה? ככה אנחנו קוראות לה החברות, כי אם להיות אמיתית לרגע, היא באמת זונה. אבל חן היא פוסט שונה לגמרי. חן היא סיפור בפני עצמה.

עם רועי זה היה שונה, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי חודש אחרי שהיינו ביחד, שמתוכם שבועיים הוא היה בחול. עם רועי זה היה שונה, כי הייתי יכולה לדבר איתו שלוש שעות בטלפון ושתכאב לי הבטן מרוב צחוק, ואני יודעת כמה הוא היה גאה שהוא הצחיק אותי. מהצד השני של הטלפון יכולתי לשמוע את החיוך שלו. עם רועי זה היה שונה, כי לא היו שתיקות מביכות לעולם, עם רועי זה היה שונה כי היינו ביחד בבסיס. הכל הלך כל כך מהר והוא היה החבר הראשון שלי אבל זה הרגיש כל כך נכון ונוח, זה הרגיש כמו בית להיות איתו. אין משחקי אגו, אין כלום. אין מי ישלח הודעה ראשון וכבר יש את ה"בוקר טוב אהובתי" אחרי יומיים שאנחנו ביחד. אבל זה הרגיש נכון, זה הרגיש שם. ובפרידה אמרתי לו שלמרות שכל כך כואב לי אני שמחה שהיינו ביחד ואני לא מתחרטת לרגע כי לא לכולם בחיים יוצא לאהוב ברמות כאלה, כמו שאנחנו אהבנו.

איך בסוף הכל התפקשש? הוא אומר שהכל באשמתי. אבל זה לא באמת. לכל מטבע יש שני צדדים, ובכל זוגיות יש שניים.

אני אוהבת את רועי, ואלוהים יודע כמה זמן אני עוד אוהב אותו. אלוהים יודע אם אני אתקשר עוד שבוע שוב לנסות את מזלי. תאחלו לי שלא ושאהיה חזקה יותר.